כשהייתי בכיתה ד' היה לי חבר שאחיו היה טייס. תמיד כשהאח שלו הגיע לקחת אותו מבית הספר, החבר הזה התמלא גאווה כי הוא ידע שכולנו הסתכלנו על האח הזה שלו בהערצה גלויה. ידענו כמה קשה להתקבל לטייס, והאח הזה נראה לנו ממש כמו חצי אל.
קראו עוד:
פעם אחת הוא אפילו הגיע עם המדים הרשמיים וסמל הטיס, ואני זוכר איך החבר הזה שלי סיים את הביקור הזה כטווס והבטיח לכולנו שיום יבוא וגם הוא יצטרף לאחיו הטייס.
אבל ביום השואה, כשהמנהל הזמין את הסבא ניצול השואה של אותו חבר לדבר, ראיתי שהוא האדים מבושה. הוא בקושי רצה לעמוד ליד סבא שלו, שנראה כשבר כלי, וראו שהוא מתפדח כשהוא קרא לו.
הסבא דיבר בעברית, במבטא הונגרי כבד, וסיפר לנו איך איבד את כל משפחתו בשואה, ניצל ובסוף הצטרף לפלמ"ח. בסוף השיחה, ניגש לחבר שלי השומר, שהיה אדם משכיל בשנות ה-40 לחייו, נישק את ידו של הסבא וביקש ברכה.
היינו בהלם ולא הבנו מה נסגר עם השומר הזה. אחרי שסיים, הוא קרא לחבר שלי ואמר לו: "אני רואה שאתה תמיד מתגאה באח שלך הטייס, ובצדק. קשה להתקבל לטייס. אבל שתדע שסבא שלך הוא הגיבור האמיתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שאיבדו את כל המשפחה שלהם, נשארו בחיים ועוד נותר בהם כוח להתגייס לפלמ"ח".
אני לא זוכר יותר מה קרה מאז, אבל אחרי שהשומר דיבר, חבר שלי שעד עכשיו התבייש טילים מסבא שלו, ניגש אליו, תפס לו את היד מיוזמתו ועזר לו ללכת למכונית. עד היום, לפני כל יום שואה, הדברים של השומר מהדהדים לי בראש.
להעריץ את מסי
אנחנו מעריצים כוכבי פופ וזמרים, שחקנים וספורטאים. אין ילד שלא מכיר את מסי ורונאלדו. כולנו, כהורים, נותנים יד לגיבורי התרבות והשעה וזורמים עם תעשיית הכסף המשגשגת. הכול בשביל שהילדים שלנו יהיו מאושרים.
רק לפני שבועיים מצאתי את עצמי ב"מלכי הדריבל", מופע הכדורגל של רונאלדיניו בהיכל מנורה מבטחים, מוקף באלפי הורים לילדים נרגשים ששילמו הרבה כסף בשביל לראות את הילדים שלהם מחייכים. אבל מה עם הגיבורים האמיתיים של החיים? אלו שהקימו כאן מדינה? מה עם לראות כוכבים מעולם אחר, אמיתיים יותר?
סבא שלי איבד את כל משפחתו בשואה, גם את אשתו ושני ילדיו, ובכל זאת בחר בחיים. הוא ויתר על כרטיס לארצות הברית בשביל להצטרף למדינת היהודים ולנטוע פה מחדש את השורשים שלו. מבחינתי, סבא שלי הוא גיבור לא פחות מכל כוכבי הרוק והכדורגל ביחד.
"לפני שבועיים מצאתי את עצמי ב"מלכי הדריבל", מוקף באלפי הורים לילדים נרגשים ששילמו הרבה כסף בשביל לראות את הילדים מחייכים. אבל מה עם הגיבורים האמיתיים של החיים? אלו שהקימו כאן מדינה? מה עם לראות כוכבים מעולם אחר, אמיתיים יותר?"
חשוב לי שהילד שלי ייהנה מ"מלכי הדריבל", ולא פחות חשוב לי שהוא יבוא איתי ל"זיכרון בסלון", ישמע ויחווה ויספוג קצת ממה שקרה בטרנזישטט ובאושוויץ. כמובן בהתאם לגיל שלו. המדינה שלנו קמה על האנשים האלה, על האומץ הנחישות שלהם, על התעוזה וחוויות האימים שהם השאירו בגיהינום, ובכל זאת ולמרות הכול בחרו בחיים.
אלה, "היהודיים הגלותיים" שהסתכלו למנגלה בלבן של העיניים, הם הגיבורים האמיתיים שלנו. אלה האנשים שהילדים שלנו צריכים להעריץ. כמה כואב ועצוב שבכל שנה, נשארים לנו פחות ופחות כוכבים. בסוף נישאר רק עם הזיכרון של הענקים שפעם חיו והתהלכו בינינו, ואפילו לא ידענו להעריך.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
