מנדי לוין, אימו של "הנער הטרנסג'נדר מגבעת שמואל", שסיפורו עלה לכותרות לפני כמה חודשים, התראיינה לכאן 11 בשמה המלא, בפנים גלויות ובדמעות, וביקשה להעביר מסר חד וברור: ואהבת לרעך כמוך.
לא יכולתי שלא לבכות יחד עם לוין. נדמה לי שאני יכול להבין לליבה. אי-אפשר היה שלא לחוש בשבר הגדול שהיא חווה מול הקהילה שלה, ובעיקר מול הערכים שלאורם התחנכה ושעליהם חינכה את ילדיה. אבל הריאיון של לוין, כמו גם המאבק שלה לאפשר לבנה להמשיך וללמוד בכיתה שבה למד עד סוף השנה, נגד דעתם של ההורים בבית הספר ושל מערכת החינוך - מאבק שהסתיים בניצחון משפטי - בעיקר נותנים תקווה גדולה. והניצחון הזה הוא עוד סימן דרך חשוב באפשרות של כל אחת ואחד לבחור ולהיות מי שהוא והיא רוצים להיות.
קראו עוד:
אני רוצה להודות למנדי לוין. אני רוצה להודות לה על כך שלא ויתרה ולא נשברה, על שלימדה את כולנו שיעור חשוב באהבת אם, שיעור חשוב באהבה. היא הזכירה לנו שילדים לא בוחרים, שמשפחה היא לא תוכנית כבקשתך, שהחיים מלאי הפתעות ואתגרים, ושאימא זה לכל החיים. אני רוצה גם להודות לה על כך שהיא נלחמה מול ה"מערכת" ומול אלה שיצאו נגד בנה. וגם על כך שהסכימה להיחשף ולדבר בפנים גלויות ובנחישות, לא רק כדי לא להפוך את החיים לסוד וכדי לא להסתתר, אלא בעיקר כדי לומר קבל עם ועדה שהאהבה מנצחת, כדי להושיט יד לילד.ה ולהורים אחרים.
אני לא מכיר את מנדי לוין, אבל יש בינינו הרבה קווים משותפים. שנינו בחרנו במסלול אקדמי מחקרי, שנינו חולקים אהבה לכימיה ושנינו הורים לבנים טרנסג'נדרים. וכן, שנינו גם נלחמנו למען ילדינו מול המערכות הציבוריות ומול חלק מהציבור, ובחרנו להיחשף כדי לומר לכל ילד או ילדה טרנסג'נדרים ולכל אימא או אבא שילדיהם טרנסג'נדרים - שהם לא לבד.
"אני לא מכיר את לוין, אבל יש בינינו קווים משותפים. שנינו בחרנו במסלול אקדמי מחקרי, שנינו חולקים אהבה לכימיה ושנינו הורים לבנים טרנסג'נדרים. וכן, שנינו גם נלחמנו למען ילדינו ובחרנו להיחשף כדי לומר לכל ילד וילדה טרנסג'נדרים ולכל אימא ואבא שילדיהם טרנסג'נדרים - שהם לא לבד"
אין ספק שכל מי שהתוודע לסיפור של מנדי לוין ובנה בן השמונה חשב לעצמו שהשנה האחרונה שעברה עליהם הייתה מטלטלת. אבל המסע הזה החל כמה שנים לפני כן, כשהבן בן השלוש וחצי חזר מהגן ואמר, כפי שלוין מספרת: "חשבתי במוח שלי, ועכשיו אני יודע שאני בן, אתם צריכים להתייחס אליי כבן". זו הטלטלה האמיתית. הרגע שבו הילד.ה שלך יודע.ת לזקק את תחושותיו, ולא פחות חשוב מכך, להרגיש בטוח לומר זאת בקול. הרגע שבו אתה כהורה קורא, שואל, מתייעץ, חופר, גם בתוך תוכך, ובסוף מחליט.
כמה החלטות קטנות כגדולות אנחנו מחליטים במהלך חיינו כהורים, כמה החלטות קלות וקשות. ולוין החליטה להקשיב ללב של בנה ושלה, לשים את בנה מעל לכל, אפילו לפני אלה שמפקפקים באמונתה. מדובר בהחלטה מורכבת ובהרבה חוסר-ודאות, על אחת כמה וכמה כשאת מגיעה מקהילה דתית, אבל בכל מקרה, כמעט במשפט שלמה. האמינו לי, הייתי שם, ברגעים הללו.
אבל לוין החליטה החלטה פנימית, אישית, לתת לבנה אושר ובעיקר תקווה, גם אם היה ברור לה שיש להחלטה מחיר חיצוני ועוד יהיו לה מחירים בעתיד. ואל תחשבו לרגע שמדובר בבלבול או בקלות דעת. יש בהחלטה הזו הרבה דאגה, יש בה הרבה פחד, והרבה כאב. אבל זו ההחלטה היחידה שאימא ואבא יכולים לעשות כדי להציל את החיים של הילד או הילדה שלהם. זו החלטה שבה אתה שם את הדעות שלך, האמונות שלך, הפחדים שלך בצד למען מי שאתה אוהב אפילו יותר מאשר את עצמך.
עם כניסתו של בנה לבית הספר, לוין לא הסתירה את ההחלטה שהפכה למציאות, אבל ביקשה לשמור על פרטיותם ובעיקר לאפשר לבנה להיות "בן רגיל כמו כולם". אולם יום אחד הסיפור האישי הפך לציבורי והיה לפוליטי, והתפשט כאש בשדה קוצים. אז הורי הכיתה גילו שהבן הוא טרנסג'נדר ומשם הדרך לתקשורת, להפגנות בכניסה לבית הספר, לנידוי ולהחלטה להוציא את בנה מהכיתה ולבית ספר אחר הייתה קצרה.
נדמה שכבר מרגעי ההחלטה ההיא, לפני כמה וכמה שנים, לוין התכוננה גם לרגע הזה, על אף שהוא הכה בה. אך גם נדמה שיותר מהכעס על הפוליטיקאים, שביקשו לרכוב על גב בנה ולקושש קולות, ועל הפקידים, שהתכופפו מול הרוב למרות שבאינטואיציה שלהם רצו לעשות את המעשה הנכון, מנדי נפגעה מהקהילה שלה, מהאנשים ובעיקר מהנשים שחשבה שהן חברותיה ופתאום הפנו לה עורף. היא נפגעה מהבורות ומהקיצוניות שרמסו את הערכים הבסיסיים שבהם היא מאמינה. זה היה רגע המשבר והשבר. אבל לוין לא שתקה, היא לא יכלה לשתוק, היא גם לא "התיישרה", כי היא ידעה שהאינטואיציה האימהית שלה לא משקרת.
להיות הורה זו משימה לא פשוטה, על אחת כמה וכמה כשהילד או הילדה שלך שונים מהרוב. אבל זה הרגע שבו ההורות נבחנת באמת, זה הרגע שאתה מחזיק את החיים של הילד שלך בידיים ועושה את ההחלטה הכי טובה בשבילו ובשבילך.
הייתי
הָיִיתִי חַיָּב לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילְךָ
שֶׁתֵּדַע, גַּם קֳבָל-עַם
וְעֵדָה, שֶׁאֲנַחְנוּ
אִתְּךָ.
הָיִיתִי צָרִיךְ לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילָם
לוֹמַר בְּקוֹל אֶת
כָּל מָה שֶׁסָּגוּר, לָצֵאת
לָעוֹלָם.
הָיִיתִי מֻכְרָח לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילִי
שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְהִשְׁתַּנּוֹת
וּלְשַׁנּוֹת בַּדֶּרֶךְ
שֶׁלִּי.
הָיִיתִי חִיֵּב לְסַפֵּר
בִּשְׁבִיל יֶלֶד אַחֵר
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) "בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021) ו" - כמו שהיורֶה" (פרדס, 2022)
