אם יש משהו שהשחקנית והמגישה רותם סלע טובה בו במיוחד, זה בפענוח הקודים של המאה ה-21. ולראיה, פוסטים שהיא כותבת הופכים ויראליים ונוגעים ברבים. אבל באבולוציה, כמו באבולוציה, הדור הבא הוא תמיד משוכלל יותר, ולרותם נולדה מתחרה ישירה וסוחפת - הבת שלה.
כן, זו הבת שכתבה לאמה סיפורון ישירות לבטן הרכה, על כמה מעצבן שאימא כל הזמן בטלפון. ברגע ילדותי ומתוק היא ביטאה את מה שמרגיש דור שלם של ילדים: "ההורים שלנו עברו לגדל את הטלפונים שלהם, ושכחו לגדל אותנו". או בקיצור, שכחו אותנו בסמארטפון.
כשראיתי את המכתב בפיד של רותם, הרמתי טלפון לד"ר מיכל דולב-כהן, מנהלת המרכז ללמידה וחקר פגיעות במרחב המקוון במכללת אורנים. "את מתקשרת בגלל המכתב של הבת של רותם", היא מיד אבחנה, וישר צללנו לעומק המחקר שערכה יחד עם ד"ר צמרת ריקון, שבדק איך הסחת הדעת ההורית על ידי הטכנולוגיה משפיעה על הרווחה הנפשית של הילדים ושל ההורים.
קראו עוד:
"הבת של רותם סלע אומרת בצורה מאוד ברורה: 'אימא, אני כאן. תבחיני בי'. במחקר שלנו גילינו שבעיקר לאימהות יש כל הזמן תירוצים מעולים להיות בטלפון - 'זו עבודה', 'אני עושה קניות לבית', 'אני בודקת בפורומים מה לעשות כדי לגמול את הילד מחיתולים' ועוד", אומרת ד"ר דולב-כהן, "והכול נכון כי היום הטלפון הוא חלק בלתי נפרד, גם מהעבודה שלנו, גם מההורות שלנו וגם מהפנאי שלנו. הוא גם סוג של אסקפיזם. אבל בשורה התחתונה, ככל שהורה משתמש יותר במסכים, העניין משפיע יותר על הרווחה הנפשית של הילד וגם של ההורה".
"הטלפון לא באמת מנהל אותנו, אבל אנחנו בהחלט סובלים משימוש יתר, ומאפשרים לו לקחת חלק גדול מדי בשגרה שלנו. אנחנו צריכים ללמוד להניח אותו, להסתדר בלעדיו, ולהתגבר על הצורך להיות שם כאשר באמת לא מדובר בעניינים דחופים - אלא באסקפיזם טהור"
מה קורה לילדים מבחינה רגשית כשההורה "כל הזמן" בטלפון?
"ילד שכזה עלול להרגיש נטוש, פגוע ונדחק הצידה. ילדים צעירים שההורים שלהם בטלפון ולא זמינים להם, מביעים את המצוקה הזו בשורה של התנהגויות קיצוניות. למשל, זריקת חפצים, השתוללות, או כל דרך אחרת שמאלצת את ההורה 'לצאת' מהטלפון ולהתייחס מיד להתנהגות של הילד. ילדים בוגרים יותר לעיתים מנצלים לטובתם את העובדה שדעת ההורים מוסחת, ואם הם רוצים לבקש משהו שבאופן רגיל היה נענה בשלילה - הם יעשו זאת במתכוון בזמן שההורה בטלפון".
ד"ר דולב-כהן בעצם אומרת שאנחנו צריכים להבין שעלינו לטפל בעצמנו. וגם, היא דוחה את הטענה שאנחנו מכורים, שלדבריה מסירה מאיתנו אחריות. "קלינית אנחנו לא מכורים, עובדה שאנחנו עובדים, אוכלים, יוצאים וחיים", היא מסבירה, "הטלפון לא באמת מנהל אותנו, אבל אנחנו בהחלט סובלים משימוש יתר - אנחנו מאפשרים לו לקחת חלק גדול מדי בשגרה שלנו. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד להניח אותו, להסתדר בלעדיו, ולהתגבר על הצורך להיות שם כאשר באמת לא מדובר בעניינים דחופים אלא באסקפיזם טהור. ואני מודה, להתמודד עם החיים עצמם, ולהיות עם הילדים, זה עניין יותר קשה מאשר להיות בטלפון".
אבל היום הכול קורה בסטורי, לא?
"כן, ולכן המודלינג שלנו קצת דופק את הילדים שלנו, האמת. בואו לא נגיד להם 'למה אתם מצלמים כל דבר', כי הרבה פעמים זה נובע מאיך שהם רואים אותנו. הרי בכל רגע שבו הטלפון לידנו על הספה, על הספסל, על שולחן ארוחת הערב, אנחנו מושיטים אליו יד והילדים קולטים את זה. הפתרון הוא לסגור אותו לגמרי, להשאיר אותו בבית, אם אני עם הילד בגן המשחקים למשל. להבין שאני פה כדי לגדל את הילד, ליהנות ממנו, להריח אותו".
ד"ר דולב-כהן מציינת נזקים התפתחותיים ממשיים נוספים: "את יודעת שהורים שמאכילים את הילד טעימות ראשונות, תוך כדי שדעתם מוסחת לטלפון, פוגעים ביכולת שלהם והם אוכלים פחות טוב? זה ממש עלול להשפיע על מהלך ההתפתחות התקין. הרי בתקופה הראשונה לחיים תינוקות לומדים על קשר עין דרך עין שמביטה בעין ולא דרך מסך. אבל האם זה גורם לאימהות שהתינוק בזרועותיהן לא להיות גם בטלפון? בהנחה שלא מדברים על פתולוגיה, זה רק עניין של מודעות. אז בארוחת הערב אל תשימו את הנייד על השולחן אלא בחדר השני, או שתסגרו אותו לגמרי בצד, ואז תהיו רגועים שאתם לגמרי עם הילדים. אחר כך, תחזרו לטלפון".
