"הצפירה לא מונגשת. כשהייתי ילדה הדלקתי טלוויזיה כדי לדעת שיש אותה", אומרת דנה לוי, חירשת מלידה. כמותה עוד אלפי אנשים המתמודדים עם לקויות שמיעה, וגם עם הצורך "לעקוב אחרי הסימנים כדי לדעת מתי צפירה מתחילה ומתי היא מסתיימת" בימי הזיכרון.
"אני בת למשפחה שומעת. כשהייתי קטנה, ההורים שלי החליטו לא לחשוף אותי לעניין הצפירה", אומרת לוי, שגם עובדת בעמותת "מעגלי שמע". לדבריה, היא נחשפה לכך לראשונה בכיתה א'. "רק בבית הספר הכרתי בכלל את המושג, ואת הרעיון שכולם עומדים".
קראו עוד:
היום דנה היא אימא לשלוש בנות שומעות, שאומרות לה מתי הצפירה מתחילה. "כשהן במסגרות החינוך, אני יוצאת למרפסת ומחכה. כשאני רואה שהמכוניות עוצרות, אני מבינה שיש צפירה. אני גם חברה בקבוצת וואטסאפ של מתורגמנים, שמודיעים בקבוצה. בגדול אני מחפשת סימנים".
פספסת פעם צפירה?
"כן, לצערי. לא פעם כשהייתי באמצע בישולים או כביסה, או בעבודה ששכחו להודיע לי, והרגשתי רע עם זה. העובדה שהצפירה לא מונגשת, פוגעת בנו. אני כל הזמן מאלתרת כדי שאוכל לדעת".
לירון, כיום בת 18, בת להורים חירשים, מספרת על הצורך לנחש מתי הצפירה מתחילה ומסתיימת. "כשאני רואה שכולם מתחילים לעצור ולעמוד, אני מבינה שגם אני צריכה לעשות את זה. כשמסיימים גם אני מסיימת, כך גם ההורים שלי".
נעה, בת 25, מסתייעת בשתלים לשמיעה, והיא דווקא יודעת "איך זה מרגיש" לשמוע את צלילי הזיכרון. "אני זכיתי לשמוע את הצפירה וזה כבוד עבורי. הן לא כמו אזעקות שמפתיעות אותך. אני יכולה לזהות אותה יחסית, ולהתכונן אליה מראש. אני זוכרת שכילדה פחדתי מזה, אבל גם הסתקרנתי. בתור לקוית שמיעה יש לי זכות לשמוע אותה ולהיות חלק מהטקס. אם לא היו לי שתלים הייתי צריכה לנסות להבין - מה אתם מרגישים, מה אתם שומעים?", היא אומרת.
לתווך את הרעש בשקט
אילה טל-אל, מייסדת ומנכ"לית עמותת AV ישראל לטיפול ושילוב ילדים בעלי לקות שמיעה בחינוך הרגיל, מדברת על חשיבות שיתוף הילדים באירועי היום. "אנחנו מכירים למשל הורה לשני בנים מושתלים שמיידע אותם שהיום ישמעו צפירה, בדיוק כמו שכל הורה מכין את ילדיו. הילדים מעולם לא התלוננו או נבהלו מהצפירה.
"לעומת זאת, הכרנו ילד ששמע את הצפירה ושאל אותנו מה זה. כשהסברנו לו שזו צפירת יום הזיכרון, הוא נבהל מאוד. מכאן, החשיבות בהכנת הילדים, כל הילדים.
יפעת נווה שלום, מאבחנת ומטפלת רגשית לילדים עם מוגבלות, מדגישה את התיווך מותאם הגיל, מעבר לצלילי הצפירה. "תיווך הצפירה עצמה אצל הפעוטות בגיל שלוש, ארבע או חמש, הוא אחר כמובן מזה שיש להנהיג כלפי ילדים בוגרים יותר.
יפעת נווה שלוםצילום: תומר מליחי"יש בנושא הזה גם היבט של מתח וחרדה, בעיקר סביב משמעות הרעש. ילדים בעוטף עזה, למשל, חווים פחות מתח בזמן האזעקות - הם יודעים שקורה משהו משום שיש להם 'צבע אדום', יש להם פנס מהבהב בבית. בזמן הצפירה זה אחרת. אין עדיין כלי להנגשתה, ולכן על ההורים לסייע. לעשות מעין חזרה בבית ולהסביר לילדים על מהות האירועים.
"וגם מחוץ לטקסים הללו, העולם של ילדים לקויי שמיעה דורש תיווך שלנו כהורים וכבני אדם. כדי לפצות על החוסר בחוש השמיעה, לקויי השמיעה צריכים לערב הרבה יותר חושים. להשתמש בראייה למשל, להסתכל על תמונות של יום הזיכרון או לצפות בסרטים, להשתמש במגע - לגעת בצופר שמדמה את הצפירה, לטעום משהו שיכול להזכיר את החריפות והניגודיות של היום הזה ועוד. ככל שנשתמש בשאר החושים המפותחים, נוכל להבין אותם ולעזור להם".
