מחר, 1 בספטמבר, אני אשאיר את כל האקסלים וטבלאות השכר, את מסיבות העיתונאים וקרבות האוצר וההסתדרות, את האיומים שהיו ואת אלה שהוסרו - מעבר לדלת. אז, אני להתחיל להכיר 21 נשמות חדשות שיזכירו לי את הילדים שלי ואת העובדה שממש ברגעים אלו, בבית ספר אחר מורות אחרת יפגשו בפעם הראשונה את הנשמה של הילדים שלי.
קראו עוד:
אל תטעו, אני לא תמים, ומבחינתי מאבק המורים הוא צודק ומתבקש מתמיד. חבל שרק עכשיו נזכרו. תאמינו לי שאתם רוצים את המורה של הילדים שלכם שמח ומאושר, לא זעוף ומתוסכל. ובכל זאת, ב-1 בספטמבר, עם הצלצול הראשון, קרבות האוצר והסתדרות, גם אם נרגעו בינתיים, יישארו מחוץ לדלת. ואני? אני כנראה אתרגש, ואולי אפילו - לכו תדעו - אולי בדיוק ייכנס לי משהו.
הרגע הזה שבו אקריא את שמות התלמידים, הידיעה הזו - שקיבלתי בנוסף לילדים הביולוגים שלי עוד 21 ילדים שהולכים לפלס את דרכם היישר אל תוך הלב שלי - ואני בהבל פי, במילים שלי, במבט, בעין הטובה, ביכולת ההתבוננות שלי, בהכלה, בהקשבה, בליווי, בתמיכה, בדחיפה - אהיה שם בשבילם. הכול בשביל להצמיח להם כנפיים וחלומות. זה דבר בלתי נתפס בעיניי.
ואם אתם בכל זאת מתעקשים להיות ציניים, כנראה שמעולם לא עמדתם מול כיתה וראיתם ילד שבפעם הראשונה, אחרי חרם מתמשך, מוזמן למשחק של חברים ועוד רגע מתפלקת לו דמעה של אושר. והאמת? לא נעים לי להגיד, אבל נדמה לי שהייתי משלם בשביל לעבוד בעבודה שלי כמורה ומחנך. המחשבה שאני הולך לעצב את החיים של עשרות ילדים (כי אני הולך ללמד גם בכיתות אחרות) שואבת אותי בים של משמעות וסיפוק.
הרי כל ילד וילדה כאלו הם עולם מלא. בעוד כמה שנים הם יקימו משפחות. אנשים יהיו תלויים בהם. השאלה אם הם יהיו בני אדם או סוציומטים, תלויה במידה רבה מאוד בחינוך שאני אתן להם, מעבר כמובן לחינוך החשוב ביותר שהם יקבלו בבית.
עד עכשיו אני זוכר את היחס המכבד והדחיפה שנתן אבא שלי, יצחק הרש, ששימש 42 שנה סמנכ"ל מכללת שאנן בחיפה למנקה במכללה שהתעקשה (הרבה בזכותו) על הזכות שלה להיבחן בבחינות הרפואה, והפכה לרופאה בבית חולים רמב"ם בעיר. זו דוגמה בעיניי לחינוך ביתי.
"הרי כל ילד וילדה כאלו הם עולם מלא. בעוד כמה שנים הם יקימו משפחות. אנשים יהיו תלויים בהם. השאלה אם הם יהיו בני אדם או סוציומטים, תלויה במידה רבה מאוד בחינוך שאני אתן להם, מעבר כמובן לחינוך החשוב ביותר שהם יקבלו בבית"
ומצד שני, כמובן שיש השפעה למחנך. אני זוכר את המסע שעשינו פעם לכותל, ופגשנו ברחובות הרובע היהודי קבצן. המחנך שלי לא רק נתן לו כמה שקלים, אלא עצר לדבר איתו וממש התעניין בשלומו. "בלי הכסף שלי", הוא אמר לנו כשראה שאנחנו עוקבים אחריו, "הוא יסתדר. אבל בלי תשומת הלב, החיוך וההתעניינות שלנו, הוא עלול להשתגע". אז כן, המחנך שלנו הפך אותנו לבני אדם טובים יותר.
אני זוכר גם שבסוף השנה שעברה הגיע משלוח עם פרחים לחבר שלי שמחנך במרכז הארץ. הוא לא הבין על מה זה ולמה זה מגיע לו, אז ההורים הסבירו לו ההורים ששלחו את הזר שזה על זה שהוא התעקש להוציא את הילד שלהם לטיול השנתי של כיתה ו' למרות שזה מעולם עד עכשיו לא יצא לאף טיול שנתי והעדיף להימנע מכל טיול שהוא עקב סיבות של חוסר ביטחון.
קודם לכן, הוא נסע אליהם לבית במיוחד. הוא דיבר איתו עם הילד, שכנע, הסביר והבטיח לו שהוא יהיה זמין עבורו לאורך כל הטיול. בסופו של דבר הילד התרצה ונסע ונהנה, ועל הדרך רשם ניצחון אישי יוצא דופן: הוא עשה את זה. חבר שלי הצליח לגאול אותו ממערת הבדידות שהתרגל אליה.
"תשמע", הוא סיפר לי שאביו של התלמיד אמר לו, "לא כל דבר בחיים נמדד בכסף. מה שעשית לילד שלנו, אין לנו באמת את הסכום בשביל להודות לך על זה".
אז המאבקים של יפה חשובים מאוד. הכרחיים. אבל בסופו של דבר, שנת הלימודים הזו היא כל כך מעבר לזה. אז הלוואי שהמחנכים של הילדים שלכם ירגישו שכל יום ויום שבו הם דורכים בכיתה, הוא מתנה מיוחדת שמוענקת להם. שתמיד נזכור אנחנו המחנכים, וגם ההורים, שאנחנו באותו הצד. שההצלחה של הילדים, התלמידים שלנו, היא הצלחתנו והצלחת ההורים.
הלוואי שתהיה לנו שנה של מימוש חלומות, של הצמחת כנפיים ובעיקר של אהבת מקצוע ההוראה מתוך תחושה אמיתית של שליחות, משמעות וסיפוק. כי ככה זה כשאתם עובדים במלאכת עיצוב הנשמות ומלטשים בכל יום מחדש יהלומים. יהלומים נושמים. בועטים. חיים. צוחקים. כועסים. לפעמים קצת מבולבלים. ובכל זאת ולמרות הכול, הם תמיד יישארו יהלומים.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
