גם אתם נשבעתם לעצמכם שלעולם לא תגידו לילד שלכם משפטים שאמרו לכם כשהייתם קטנים, ונכשלתם במשימה?
לאחרונה התחלתי לחשוב על משפטים שהיו אומרים לנו כילדים אבל אנחנו לא יכולים לומר אותם לילדים שלנו, גם אם אנחנו ממש רוצים. כל מיני משפטים שפשוט פרחו להם מהעולם יחד עם הילדות שלנו. העליתי פוסט לפייסבוק ושאלתי הורים למתבגרים האם גם להם יש משפטים כאלה. בתוך זמן קצר העמוד שלי התמלא בתשובות, חלקן עוררו בי נוסטלגיה, ואחרות היו ממש מצחיקות: "אם מצלצלים תגידו שאני לא בבית", "לא מרעישים בין 2 ל-4", או "תסיים כל מה שיש לך בצלחת, יש ילדים רעבים באפריקה!", "שלחתי את התמונות לפיתוח" ו"נשרף לי הפילם".
היו גם משפטים שקשורים לענייני תקשורת, כמו: "נפל לי האסימון", "אין לי שיחות בטלכרט", "תעשי גוביינא אם תצטרכי משהו.." או "תסיימי כבר את שיחת הטלפון כי זה עולה הרבה כסף". האחרון הזכיר לי שאם מישהו היה מתקשר אלינו מחו"ל, אז הייתה בבית התרגשות גדולה, והיינו צריכים לדבר מהר וקצר בגלל ש"השיחה עולה הון תועפות" (ביטוי נוסף שנעלם מהעולם). היום הילדים שלנו לא יודעים בכלל מה זה אסימון וישנם לא מעט סרטוני יוטיוב שבהם נותנים לילדים טלפון נייח עם חוגה, והם לא מבינים איך לעזאזל הדבר הזה עובד. שלא לדבר על כך ששיחות גוביינא הם רואים רק בסרטים כשמישהו מצלצל מהכלא.
אז מה קרה לנו פה?
החזרה על המשפטים של ההורים שלנו וגם הגיחוך שלנו מול משפטים שפג תוקפם מראה שאנחנו מתבגרים. הפכנו מצעירים מגניבים ל"הורים של" על כל המשתמע מכך. כהורים אנחנו מוצאים עצמינו מתמודדים עם חידושים שלא הכרנו מילדותינו, ועם ילדים שחיים קצת אחרת מאיתנו. גם בזמן שלנו ההורים שלנו אמרו שאנחנו דור אחר. ובאמת, היחס לצעירים מאז ומעולם נחלק לשניים: אלו שמתייחסים לדור הצעיר כאל "הולך ופוחת הדור" או כ"זה דור זה? זה בררה", ורואים בו סיכון לעתיד החברה, ואלו שמתייחסים לצעירים כאל מי שניחנו בראייה חדשנית ורעננה, כזו שאינה כבולה לתכתיבים הקיימים, ורואים בה פוטנציאל גדול לקידום החברה.
הפערים בינינו לבין הילדים שלנו הם טבעיים ותולדה של הבדלים בתקופות החיים. הם נולדו לתקופת השפע. אם אותנו גדלו על ערך הצניעות, עם משפטים כמו: "אל תנקר עיניים", הרי שהיום זה כבר פחות עובד. כל ילד רוצה להראות שיש לו מותגים נחשבים, ולהעביר את המסר שהוא בעניינים. אם בעבר הלא רחוק הצלחה הייתה נמדדת בקביעות ובעובדה שהגעת לדרגה בכירה באותו מקום עבודה, הרי שהצלחה על פי דור ה-Z היא לעבור מקומות, להתנסות, לצבור הרבה כסף וחוויות, להגשים את עצמך, ליהנות או להיות מפורסם.
מה שבעיקר שינה את החיים שלנו ותרם לפער הבין-דורי הוא עניין המסכים, והרשתות החברתיות. הילדים שלנו הם "ילידים דיגיטליים", כאלה שנולדו עם רזי הדיגיטל, ואילו אנחנו "מהגרים דיגיטליים", שנאלצו ללמוד שפה חדשה בגיל מבוגר. היה זה החוקר האמריקני ניל פוסטמן שטבע את המושג "אובדן הילדות", בעקבות כניסתה של הטלוויזיה לבתים. לטענתו, עוד אז נוצר מצב שבו הילדים חשופים לתכנים שאינם מותאמים לגילם, שכוללים בין היתר אלימות, מיניות ועוד. לאחר מכן הגיע האינטרנט, והיום כבר כולנו יודעים לדקלם את העובדה שהילדים נחשפים לתכנים רבים שבכלל לא מתאימים להם.
חוץ מעניין ההתבגרות הבלתי נמנעת שלנו הרי שגם המציאות שלנו השתנתה. מזה חצי שנה שאנחנו חיים במרוץ מטורף המייצג את הרצון שלנו לנסות לקיים שיגרה כלשהי לצד המלחמה. אנחנו שולחים את הילדים למסגרות, הולכים לעבודה וחוגגים חגים וברקע החדשות הבלתי פוסקות על חטופים, פצועים והרוגים. זה משאיר אותנו במצב סטרס כמעט קבוע, עם הרבה דאגה ותחושות חרדה, ובעיקר עם קפיץ קצר. במצב הזה אין ספק שרובינו נאחזים בנוסטלגיה כנחמה טבעית (או בנטפליקס), ולכן יש בהיזכרות הזו גם איזה טעם מר-מתוק.
בפועל, זה אומר שאנחנו ההורים נמצאים כיום במצב לא פשוט, שבו מצד אחד אנחנו מנסים לשדר לילדים שלנו "עסקים כרגיל", ומצד שני שום דבר לא כרגיל, גם לא אנחנו. בעצם, הטירוף סביבנו בכלל, והחדשנות בכל הקשור למסכים בפרט, נעים בקצב מהיר, ואנחנו נאלצים להתמודד עם אתגרים חדשים מדי יום. כאשר התחושה היא שאנחנו מנסים למצוא פתרונות תוך כדי תנועה, ושאנחנו נמצאים במרדף שבו הילדים תמיד מקדימים אותנו בצעד אחד לפחות.
מארק מקרינדל, חוקר מאוסטרליה טוען שדור האלפא הוא דור ייחודי, כזה כשהמסכים הם חלק מעולמו. לטענתו, הם יהיו הדור המשכיל והיזמי ביותר כאשר הם יצליחו לשלב יזמות טכנולוגית יחד עם התאמה אישית ללקוח. ורבים מהם יקימו מיזמים אישיים עוד לפני גיל 10. איך מתמודדים עם זה? פועלים בו זמנית בשני מישורים: מתעניינים בעולמם, בחידושים שהם מביאים איתם ומשתדלים ליהנות מכך. במקביל, דואגים לשתף אותם בסיפורי הילדות שלנו ולהעביר להם את הערכים והאמונות שלנו. יש דברים שלא פגים תוקף לעולם.
