לפני כארבע שנים, כשפרצה הקורונה לחיינו, המדינה הייתה בעוצר, הוטלו סגרים, וחשבנו שלא יכול להיות יותר גרוע, זוכרים? ואז הגיע 7 באוקטובר. מערכת החינוך, כמו המדינה כולה, נתפסה לא מוכנה, ועברו שבועיים עד שהחלה לעבוד - בכפוף להנחיות פיקוד העורף. נתקלנו במחסור במורים ומטפלים, מחסור במרחבים מוגנים ועשרות אלפי תלמידים שפונו בבת אחת למאות מרכזי לימוד ובתי ספר ברחבי הארץ.
בפאנל שהתקיים הבוקר (שלישי) בוועידת התקומה והחוסן הלאומי של ynet ו"ידיעות אחרונות", שוחחו שלושה אנשי חינוך על קיום שגרת לימודים בזמן מלחמה.
ועידת תקומה וחוסן לאומי - חוסן קהילתי צו חינוך: לימודים בזמן מלחמה
(צילום: סנטרל הפקות)
בבוקר השבת הארורה שלומציון כהן, מנהלת בית הספר "אלונים", הייתה נצורה בממ"ד בביתה שבקיבוץ מפלסים בשעה שמחבלים חדרו לקיבוץ. היא פונתה לאחר שעות ארוכות של אימה והקימה בית ספר בהרצליה.
איך המשכת לתפקד כמנהלת בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו?
"המשכתי לתפקד כמנהלת בית ספר כי זה משהו שאי אפשר להפסיק אותו, ממש כמו שאת לא יכולה להפסיק לתפקד כאמא ולא משנה כמה קשה הסיטואציה. יש לי אחריות מאוד גדולה וגם אהבה מאוד גדולה למה שאני עושה. חשוב לומר שבית ספר 'אלונים' קולט ילדים מנחל עוז, כפר עזה, מפלסים, מושב יכיני, דורות, רוחמה, שדות נגב ושדרות. כלומר, זה בית ספר שחווה פגיעה מאוד קשה. תלמידים נחטפו וראש המועצה שלו נרצח באותו בוקר. מתוך הממ"ד קיבלתי הודעות כמו 'הצילו, שורפים אותנו'. מורה כתבה לי: 'נכנסים לי עכשיו לממ"ד, שוברים את המשקופים, פותחים את הדלת, ירו בבעלי'. ובסוף, אחרי רצף ההודעות, מגיעה דממה. ילדים מכפר עזה ונחל עוז העלו בלייב מה קורה בקיבוצים שלהם. אני לא צריכה לחזור על כל הסיפורים כי אני חושבת שכולנו כבר מכירים אותם אבל הדרמה באמת הייתה מאוד גדולה. זה נכון שבאותו הבוקר היינו כולנו בסיטואציה מאוד מאוד קשה, אבל חשוב לומר שהרגשנו מיד את הצורך. אנחנו מתורגלים. בסופו של דבר, אנחנו גרים בעוטף. היו לנו כבר מבצעים כאלה ואחרים. אנחנו כבר יודעים לתפעל את הבוקר ברגע שנפלו קסאמים. אנחנו יודעים שצריך מיד ליצר איזשהו קשר, לשאול מה נשמע, לאסוף את המידע, לראות מה צריך, לדאוג לילדים דרך הזרועות שלנו - המחנכות והמורות – בדרך הטובה ביותר שאפשר".
כולכם פוניתם להרצליה. איך מנהלים בית ספר בחירום, רחוק מהבית? מה מצב הילדים?
"זה מורכב. הילדים שלנו נמצאים במצב רגשי לא טוב. החרדה מאוד גדולה. הדריכות מאוד גדולה. יש עניינים של התנהגות אבל גם עניינים של סגירות. הם איבדו את הילדות שלהם. הידע שלהם הוא הרבה יותר רחב בכל מה שקשור לקטסטרופות. כמעט כולם בטיפולים כאלה ואחרים, בתוך המסגרות אנחנו דואגים שכולם יהיו חלק מטיפול רגשי".
"אין מספיק כוח אדם"
בתיה עמר, סגנית מנהלת בית הספר "מגינים" בקריית שמונה ותושבת העיר, חוותה בילדותה ירי קטיושות ושהייה במקלטים. עמר זוכרת חודשים ארוכים ללא לימודים - אולם פינוי מלא לא התרחש בעיר מעולם.
הגעתם לתל אביב. תארי לנו את הימים הראשונים לאחר הפינוי.
"בהתחלה הכול היה אי ודאות, כאוס, את המלונות בכל הארץ תפסו, מן הסתם, האנשים שפונו מהדרום. פינו אותנו לכל מיני מלונות בתל אביב. הילדים היו במצב מאוד קשה, מאוד חששו שמה שקרה בדרום יקרה גם בצפון. ראיתי אותם חסרי מעש ולא רגועים, אז החלטתי לפתוח בית ספר במלון. הצלחנו להשיג קצת משחקים ואמצעי לימוד, והתחלנו. הילדים ממש לא היו פנויים ללמידה, אבל זה כן סייע להם להירגע".
האם הם פנויים ללמידה אחרי ארבעה חודשים?
"לא. המצב, כמו שאמרה שלומציון, מאתגר מאוד. הכול באי ודאות. הילדים לא תמיד מגיעים כי הם הולכים לישון מאוחר. יש המון חרדות ובעיות רגשיות ואין מספיק כוח אדם של יועצים ופסיכולוגים. המצב לא פשוט אבל אנחנו משתדלים להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולשדר לילדים שבסוף יהיה בסדר".
אלה תלמידים שהגיעו מהפריפריה לעיר הגדולה. יש פגיעה בסמכות ההורית ופיתויים. איך זה בא לידי ביטוי?
"קריית שמונה זה מקום קטן ומקסים עם מלא ירוק. אני בעיקר רואה שהילדים לא רגילים לעיר כזאת גדולה. בתל אביב הם גילו ילדים מבתי מלונות אחרים ובכלל את העיר עצמה, ופתאום שמתי לב שהתיכוניסטים לא תמיד מגיעים. עכשיו יש כבר קב"סים ואנשי מקצוע שמודעים לעניין והולכים לבתי המלון ודואגים שהם כן יגיעו לבית הספר".
יש חוסר ודאות לגבי הצפון. את מסוגלת לשדר אופק לתלמידים?
"אין צפי לחזרה, שלי אישית זה מאוד קשה, אבל אנחנו מאוד משתדלים לא לשדר את זה לילדים, כי הילדים בעצמם, גם ההורים, משדרים לחץ ואי ודאות. אנחנו מנסים להנעים להם את הזמן ולשדר להם שבסוף יהיה טוב, שנחזור, אבל זה לא פשוט".
"מתחילים לגלות את הנזק של הזום"
ד"ר גוין סאס, דקאן ביה"ס לעיצוב וחדשנות במסלול האקדמי במכללה למנהל, היה הראשון שפתח את המכללה בשעה שראשי האוניברסיטאות והמכללות העדיפו לדחות את הפתיחה. 70 אלף סטודנטים בכל הארץ גויסו בצווי שמונה והיה חשש שיפסידו סמסטר ואפילו שנת לימודים שלמה.
ד"ר סאס, למה היה חשוב לך לפתוח והאם בדיעבד ההחלטה שלך הוכיחה את עצמה?
"החלטנו לפתוח מפני שהיה ברור שהולכים פה למהלך צבאי ממושך, ואני חושב שזה יהיה פשע לבזבז שנה אקדמית. מבדיקה שערכנו עלה ש-10% אחוזים מהסטודנטים שלנו בבית ספר לעיצוב וחדשנות משרתים במילואים או ביחידות בקבע. 90% פנויים. ברגע שנרגע קצת המצב, החלטנו לפתוח פרונטלית, באישור פיקוד העורף כמובן. הייתה נוכחות מרשימה של כמעט 97% מהסטודנטים. אלה שבמילואים קיבלו תמיכה וסיוע דרך המערכות הווירטואליות שלנו ועכשיו יקבלו השלמות לחומר. בסופו של דבר, כל המוסדות האקדמיים בארץ הלכו בעקבותינו אז בדיעבד זו הייתה החלטה טובה ונבונה. אנחנו הרווחנו יותר שבועות של לימודים פרונטליים ומסודרים ולמעשה הספקנו את כל החומר".
היו סטודנטים שהפסידו את השנה האקדמית?
"לא. יש רק סטודנט אחד או שניים שדוחים לשנה הבאה. אנחנו נבוא לקראתם בהמשך השנה האקדמית, אולי לקראת תשפ"ה, אבל ברמת העיקרון כל הסטודנטים שהתחילו את תשפ"ד - יסיימו במועד בצורה מסודרת".
ועכשיו אני אעבור למומחיות שלך בחדשנות. השימוש בזום נכפה על מערכת החינוך בתקופת הקורונה. מורים לא ידעו לתפעל, תלמידים השתעממו והמהלך נכשל, והנה, עכשיו מלחמה וחזרנו לזה. למה זה לא עובד?
"זה לא עובד כי זה לא יכול לעבוד. מי שמבין את הרעיון הבסיסי של בית ספר יודע שהאינטראקציה החברתית והתרבותית בין כותלי המוסד היא מה שחשוב באמת ולא עצם העברת החומר. מה הזום עשה? הוא הנגיש את האפשרות לבצע שינון חומר מיותר בזמן קורונה/מלחמה, אבל הוא לא פתר את הבעיה מסביב".
זאת אומרת שהזום מבחינתך זו ברירת מחדל?
"הזום הוא פתרון קל לבעיה נוראית. הוא פלסטר שעבד סביר בקורונה ועכשיו זה כבר קטסטרופה. עכשיו מתחילים לגלות את הנזק של הזום: חוסר קשב, הסטודנטים בכלל לא עלו לזום, חלקם פתחו מצלמות, חלקם לא פתחו... זה לא כלי שאפשר להשתמש בו לאורך זמן. זה טוב להרצאת אורח או לכנס. זה לא יכול להיות הכלי המרכזי להוראה בשום תקופה. אני מבין את האילוץ שנוצר כתוצאה מהקורונה, אבל אחריה במשרד החינוך כבר הבינו שיכולים להיות אירועים שגוזרים עלינו מצב שבו לא ניתן להגיע פיזית לבית הספר, לא? כבר אז היו צריכים לעבוד על תוכנית אסטרטגית לפעם הבאה".
מה צריך לעשות?
"להבין שהמרחב של בית הספר חייב להשתנות וזה אומר להתחיל לצאת לקהילה, למרחב. מה שבתיה ושלומציון עשו זה בעצם לפתוח מערכות חינוך חלופיות בתוך מערכות קהילתיות או עסקיות, וזה עובד לא רע. אם נבנה את זה נכון וחכם וננצל שטחים במרחב הציבורי, נוכל למצוא בית ספר שלא חייב להיות חמישה ימים בתוך בית הספר. הוא יכול להתנהל יום יומיים בתוך כיתות ובשאר הזמן להיות בחוץ. זה מצריך גישה פדגוגית דיפרנציאלית ושיטות הערכה אחרות".
