הסצנה ההיא מ"חברים" עוד תקועה לי במוח. אחרי שמוניקה וצ'נדלר גילו שיש להם בעיה להרות הם ביקשו לאמץ. בסצנה הזכורה ההיא כיכבו צ'נדלר ואישה שייעדה את ילדיה לאימוץ. היא רצתה לבטל את האימוץ וצ'נדלר ניסה לשכנע אותה. הוא סיפר לה כמה אשתו נהדרת, כמה הוא אוהב אותה וכמה זה הורג אותו שהם לא מצליחים להביא חיים לעולם. בסוף המונולוג הוא אמר לה משפט שהיה עבורי כמו בוקס בבטן: "אני בטוח שאהיה אבא טוב אבל אשתי? היא כבר שם. היא אימא בלי תינוק". הוא לא היה יכול לתאר את זה טוב יותר.
כבר כמעט שלוש שנים אני אמא בלי ילד. מה זה אומר להיות אמא בלי ילד?
זה להרגיש כאילו שמשהו גדל בתוכי, לעבור ליד חלון ראווה של חנות ציוד תינוקות ולדמיין את עצמי קונה לו אוברול מתוק כזה, עם הדפסים של כוכבים ואז גם להתרגש מנעליים קטנטנות בצבע ירוק. זה לראות אימא הולכת ברחוב עם עגלה ולפנטז שזו אני. זה לדמיין איך אני קמה בלילה לבכי שלו, מרימה אותו על ידיי, ומנסה להבין למה הוא בוכה. אולי מרעב? אולי גזים?
להיות אימא בהפריה זה לקחת את הגוף שלי ולהקריב אותו לרפואה ולמדע, לתת אותו שוב ושוב למזרקים, לתרופות, להורמונים ולכאבים מתוך בחירה וידיעה שזו הדרך שלי להיות אימא. להיות אמא בהפריה זה לתת את נפשי בכל חודש מחדש כדי להיות חזקה לסבב הבא, כי ההוא שלפניו נכשל.
אימא בהפריה היא אישה שכבר ממש אפויה לאמהות, בשלה. היא מרגישה את זה בכל איבר ואיבר בגופה, ואז היא מתעוררת בבוקר בלי ילד איתה. יש המון כמוני. מסתובבות בינינו אינסוף אמהות בלי ילדים. אנחנו קהילה גדולה של נשים והמשותף לכולנו הוא שאנחנו כבר אמהות עוד לפני שהגענו לחדר לידה. חלקן יספרו על המאבק האישי שלהן, חלקן יעדיפו לשמור את הכאב והכמיהה לעצמן.
בין זריקה לזריקה, בין בדיקה לבדיקה ובין כישלון לכישלון, אנחנו משתדלות לשמור על שגרה: חיי חברה, עבודה, מטלות הבית וכל זה. ושמחה. זה קצת קשה להיות "רגילות" בזמן שהנפש שלנו כלואה בתוך ים סוער של הורמונים, רגשות ואשמה. לפעמים נדרשים לנו כוחות-על לעטות על עצמנו מסכה וליהנות מהחיים.
מרביתנו לא יושבות בבית וממררות בבכי על גורלנו המר. חלקנו נשות קריירה מצליחות מאוד. אנחנו עסוקות, לומדות, מתפתחות, משפיעות, ובמקביל נאבקות לזכור שטיפולי הפוריות הם לא הדבר היחיד שיש לנו בחיים. המשימה הזו – רק לזכור את זה – קשה מאוד לביצוע, כי לפעמים נדמה שה"לא הדבר היחיד שיש לנו בחיים" מנהל לנו את כל החיים. הטיפולים משתלטים על חיינו עם לו"ז לא גמיש בכלל של זריקות, רופאים ובדיקות, וכל מה שנותר לנו לעשות זה להתיישר לפי הלו"ז הזה ולזכור שיש לנו עוד דברים בחיים, חוץ ממנו. למען האמת, אני גאה להיות חלק מהקהילה הזו. גיליתי על עצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי.
כשאמהות בלי ילדים נפגשות במסדרונות בית החולים הן מסתכלות זו בעיניים של זו ומבינות אחת את השנייה בלי מילים. הן יצחקקו קצת על הרופא, יחליפו מידע על פרוטוקולים רפואיים, על תוצאות בדיקות, על סימנים כחולים בבטן ועל עצות וטיפים שנתנו להן.
אפרופו עצות, אמהות בלי ילדים שומעות מבוקר ועד ערב עצות: כשתשחררי זה יקרה, את רק צריכה להירגע, כדאי לך לנסות דיקור, לאכול ריבת אתרוגים, לעשות רפלקסולוגיה, להפריש חלה, להשתטח על קברי צדיקים וכו'.
במקרה שלי, לא רק ששמעתי על הכל, אפילו עשיתי. ונחשו מה? אני עדיין אמא בלי ילד. ובכלל, העצה הזו, "להירגע", היא אחת המיותרות בעולם. כשאתם אומרים לי להירגע ואני לא מצליחה, אני עוד יותר מאשימה את עצמי: אין לי ילד בגלל שאני לא רגועה. זו הרגשה נוראה.
רק תקשיבו לנו, מבלי להגיד מילה. במקרים רבים כל מה שאישה בטיפולי פוריות צריכה זו שתיקה. אני אישה חזקה, נלחמת ולא מוותרת. לי יהיה ילד בסוף. אני אזכה ב"הפי אנד" כמו של צ'נדלר ומוניקה, אני אשנה את הסטטוס מאמא בהפריה לפשוט אמא.
ליאת לפקוביץ' היא יוצרת תוכן בנושא IVF, יועצת זוגיות ומלווה נשים וזוגות בטיפולי פוריות
פורסם לראשונה: 09:31, 21.02.24
