מי מאיתנו ההורים לא מכיר את הרגע הזה, שבו אנחנו מתקשרים שוב ושוב למתבגר או למתבגרת שלנו - ואין מענה. אנחנו מנסים להשיג אותם בטלפון, ולאחר מכן גם מתקשרים בוואטסאפ כי אולי הם נמצאים באזור ללא קליטה. אנחנו מנסים שוב, ואז שולחים הודעת וואטסאפ, ואחר כך גם סמס.
ואז אנחנו עוצרים ועוברים שוב על כל העובדות משל היינו בלש חוקר: אנחנו יודעים שהם ערים, אנחנו יודעים שהם נמצאים בבית לבד או אצל חברים, ואנחנו כמעט בטוחים שהם רואים שצלצלנו. ואז, ברגע אחד נופל לנו האסימון ואנחנו מבינים. "הילד מסנן אותי!", אנחנו אומרים לעצמנו בהלם גמור.
בשלב הזה רוב ההורים מתמלאים כעס תהומי, כזה שמזכיר קצת הר געש, כעס מבעבע שהולך ומתפרץ בשלבים. יש בקרבנו מי שרואה זאת כשיא החוצפה, בעוד אחרים פשוט נפגעים עד עמקי נשמתם. ובינינו, אם יש משהו שפוגע לנו באגו זה לאו דווקא העובדה שהילד מגלגל מולנו עיניים או נאנח כשאנחנו מתחילים לדבר - אלא הרגע הזה שבו אנחנו קולטים שהוא או היא ממסמסים אותנו, מתעלמים מקיומנו, ובכלל לא מעוניינים לדבר או לשמוע אותנו.
"כן, אפשר להגיד לילדים שגם אתם נעלבים, ולהבהיר להם כי מעבר לכל - התקשורת המשפחתית היא בעצם הדבר הכי חשוב שיש"
אנחנו מדמיינים אותם מביטים בסמארטפון, ופשוט לוחצים על השתק או על "דחה שיחה" - ללא כל נקיפות מצפון ואפילו בלי למצמץ. ואגב, בשלב הזה ייתכן שטוב שהם לא עונים לנו, כי אחרת היינו מוצאים את עצמנו צורחים עליהם ללא הכרה, ומאיימים בכל מיני איומים שלא בטוח שהיינו יכולים לעמוד בהם - "אני אקח לך את הסלולרי", "לא תצאי חודשיים מהבית", ועוד, כיד הדמיון והעצבים המשתלטים עלינו.
קראו עוד:
הילדים מסננים אותנו! למה זה קורה?
בואו נדבר על עניין הגיל, וליתר דיוק - על גיל ההתבגרות. מחקרים מצביעים על כך שהוא מתחיל כיום בגיל תשע לערך, ונמשך עד גיל 30, ואנחנו כבר יודעים שהוא מאתגר ביותר - לכולנו. בגיל ההתבגרות הילדים שלנו עוברים שינויים הורמונליים, רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים. גופם משתנה וגם מצבי הרוח שלהם משתנים, לעיתים בקיצוניות של ממש. בשלבים אלה הם יתחילו להעדיף סגנונות לבוש מסוימים וגם סוגי בילויים עם החברים, יש כאלה שהופכים לדעתניים יותר - ואחרים דווקא מסתגרים בחדר, ונראה שהם לא מעוניינים בשיח או תקשורת כלשהי עם ההורים.
אחד הדברים הבולטים בתהליכי ההתבגרות הוא הרצון לעצמאות ולגיבוש זהות אישית. הפסיכולוג אריקסון תיאר את גיבוש הזהות בתור המאפיין העיקרי של בני ובנות הנוער. לצד זאת, הם מנסים לרכוש עצמאות - אך האתגר הוא שלעיתים צרכים אלו מגיעים בדרך של התנגחות או התרסה נגד הדור המבוגר יותר, ואז נוצרים לא מעט עימותים בינינו לבין המתבגרים.
- רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? כתבו לנו
מה היחס שלנו למתבגרים שלנו?
יש הורים שנהנים מהגיל הזה שבו הילדים הופכים עצמאים יותר, בעוד אחרים עלולים לחוש תסכול מתמשך. בהרצאות שלי אני פוגשת הורים שמשתפים בתחושות לא קלות - חלק מהם מרגישים שמאז שהילד התבגר הם הפכו לסניף של הכספומט האזורי, כי בכל פעם שהוא רואה אותם הוא מבקש כסף, וזה עוד בתוספת שירותי כביסות, הסעות ובית מלון. לעיתים התחושות הללו גורמות להורים להסתגר בתוך עצמם, ולהתייחס לכל מה שהילדים רוצים בחשדנות מהולה בעלבון.
איך אתם הייתם כשהייתם שם?
אם נהיה כנים מספיק, אולי נזכור שגם אנחנו כילדים לא ממש התלהבנו כשההורים קראו לנו באמצע משחק עם חברים כדי לחזור הביתה. בזמנו לא היו טלפונים ניידים (ואולי זה היה המזל שלנו), אבל כל הפרעה בבילוי עם החברים שלנו נראתה לנו כמיותרת. היינו משחקים בחוץ או בשכונה במשך שעות, נפגשים בחבורות, יושבים ומדברים, והדבר האחרון שאהבנו היה לשמוע את אחד ההורים מודיע שצריך לחזור הביתה.
אז מה עושים? איך מתמודדים?
משוחחים עם הילדים המתבגרים: כדאי שהשיחה עם הילדים לא תתקיים בזמן שבו אתם עצבניים וכועסים, אלא דווקא לאחר האירוע, כאשר אתם רגועים. בשיחה כדאי לנסות להבין מה המתבגרים אומרים (מה שנקרא לתת להם ליהנות מהספק עד שיוכח אחרת) ולבדוק אם הם באמת סיננו אתכם, או שאולי הם באמת לא ראו/לא שמעו (אולי הם היו באמצע סרט? אולי הטלפון היה לידם אבל דווקא בדקות האלה הם לא הסתכלו בו?). אם צדקתם, והסתבר שהמתבגרים שלכם באמת סיננו אתכם, הרי שזה בדיוק הזמן לשוחח על הנושא ולהבהיר עמדות.
משתפים רגשות וציפיות: בשיחה שלכם עם המתבגרים, הפתוחה והכנה, כדאי להסביר להם שהעובדה שהם מסננים אתכם - לא רק שאינה מקובלת עליכם אלא שהיא פוגעת ומעליבה. כן, אפשר להגיד לילדים שגם אתם נעלבים, ולהבהיר להם כי מעבר לכל - התקשורת המשפחתית היא בעצם הדבר הכי חשוב שיש.
עורכים הסכם: סכמו עם הילדים את הכללים מראש. למשל, כשהמתבגרת יוצאת בערב, חשוב שהיא תשלח סמס בכל כמה שעות, או תמונה, או כל סימן חיים אחר שהיא מוצאת לנכון. כדאי להסביר שהצורך הזה לא נובע מחטטנות - אלא מדאגה לשלומה.
אפליקציית מעקב: אם הילדים לא מעוניינים לשלוח סמס, אפשר להציע להשתמש באפליקציית מיקום (כמו פיינד מיי פון , LIFE 360 או כל אפליקציה אחרת). לא צריך להיבהל מכך, ואתם לא הופכים לחוקרים פרטיים, אבל שימוש באפליקציה שכזאת הוא יעיל - פשוט גם כדי לדעת אם הם ירדו מהאוטובוס, או שעת הגעה צפויה לטובת הכנת אוכל.
מחזירים את ה"וי הכחול": בני נוער רבים מורידים את הוי הכחול - זה שבו ניתן לראות בוואטסאפ שהם ראו את ההודעות, ואת השעה שבה הם נראו לאחרונה באפליקציה. אז סכמו עם המתבגרים שהם ישנו את את ההגדרה הזאת שכאשר הם יוצאים לבילוי, ולו כדי שאתם לא תתקשרו אליהם בכל שעה.
הגדירו מילת קוד: שווה לסכם עוד שאם אתם רוצים להשיג את הילד או הילדה, ומדובר בעניין חשוב, תשלחו הודעת וואטסאפ ותכתבו "דחוף" או כל דבר אחר שאתם מגדירים מראש. ושיהיה ברור - גם אם הם לא עונים לטלפון באופן כללי, הרי שלהודעת הוואטסאפ הזאת הם עונים.
עבודה עצמית ודוגמה אישית: ולסיכום, לאחר שווידאנו שהילד לא יסנן אותנו, כדאי שנעצור לרגע - ננשום נשימה ארוכה, ונחשוב אם באמת כל טלפון שלנו הוא כל כך חשוב. ייתכן שגם אנחנו מגזימים? כמה פעמים בשעה אנחנו מתקשרים? וכדאי שמעבר לזה, ככה בשקט, בלי שאף אחד יידע, נבדוק אם בכל פעם שמתקשרים אלינו (אנשים בכלל, ובני המשפחה בפרט) אנחנו מיד עונים או שאולי גם אנחנו רוב הזמן מסננים. ואם התשובה שלכם היא האחרונה, אז אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נשנה במעט את ההתנהלות שלנו?