מכיתה א' עד ו' רקדתי בלט. אף פעם לא הייתי רקדנית טובה, אבל הייתי שם כי כל החברות שלי היו שם, כי אהבתי ללבוש את בגד הגוף השחור ואת הנעליים הרכות בצבע ורוד בייבי, וכי אימא שלי אמרה לי שזה "טוב ליציבה". וגם כי בסך הכול נהניתי שם, אני חושבת.
הייתה איתי בבלט חברה, נצר למשפחה של בלרינות ברבוריות וארוכות איברים, שרקדה באופן שמימי. אני עדיין זוכרת את התנועות האציליות שלה, את הפוינט האגדי ואת האופן שבו היא מתחה את גופה ואת צווארה. כשהבטתי בה דמיינתי שאני רוקדת כמוה, משייטת בחדר במלכותיות, שוכחת לרגע שאני רק ילדה רגילה. בלי משפחה של בלרינות מאחוריה, ועם קואורדינציה לא משהו.
קראו עוד:
חברתי הבלרינה התנהלה די בצניעות. היא לא השוויצה וגם לא הבינה על מה המהומה, היא פשוט הייתה היא, ורקדה כמו שהגוף שלה יודע. אבל כל מי שהיה שם בסטודיו, לא יכול היה להוריד ממנה את העיניים. היא ידעה לזוז הילדונת הזאת.
בדיעבד, אני מבינה שבשש השנים שרקדתי בלט למדתי לחיות עם העובדה שתמיד, בכל מקום שבו אלמד, אעבוד או אצור, יהיה מישהו שאלוהים והגנים חיברו יחד כדי להעניק לו את מתת הכישרון יוצא הדופן שיש לו. למידה שלא תמיד באה בקלות, ולפעמים לוותה אצלי בתחושות תסכול.
למדתי שגם במצבים כאלה חשוב שאמשיך לנוע, ללמוד וליצור לשם ההנאה והמשמעות, וגם אם ציידי כישרונות לא יציעו לי משרה נחשקת פלוס מלגה שמנה בבלט בולשוי. למדתי לקבל השראה מאנשים מוכשרים כדי להתפתח, ולא ליפול לתחושת תבוסתנות וייאוש כי אני "לא מספיק טובה".
הכישרון ליהנות
בשבוע שעבר הבן שלי חזר נסער מבית הספר, כי היה טורניר כדורגל בין כל כיתות בית הספר, והיה ויכוח בכיתה מי אמור לשחק בטורניר - רק הילדים הכי טובים בכדורגל ("זה יגדיל את הסיכוי לניצחון"), או כל מי שרוצה ("חשוב לגיבוש של הכיתה וגם יותר הוגן, אבל מפחית את הסיכוי לנצח).
הדילמה שהוא הציג כשישבנו יחד לאכול, הובילה לשיחה חשובה עם הילדים על הערכים שחשובים להם. הקטן אמר שהכי חשוב לו לנצח, ולא מעניין אותו שום דבר. הגדולים אמרו שבעיניהם חשוב יותר לאפשר לכולם לשחק ככיתה, ולנהוג בקבלה גם מול מי שעושה את הכי טוב שלו, אבל אובייקטיבית הוא לא הכי טוב בכדורגל.
אחד הבנים שלי אמר שככל שהילדים יותר גדולים, הם מבינים שלכדורגל בבית הספר יש עוד תפקידים חוץ מניצחון ומהשאיפה להיות הכי טובים - תפקיד חברתי של גיבוש והזדמנות להיות יחד, משבצת של פעילות גופנית ששומרת לך על הכושר, והכי חשוב, ההנאה שיש מבחינתו במשחק הזה, כי הוא נהנה לשחק כדורגל עם החברים שלו.
הקשבתי לשיח של הבנים שלי, וחשבתי לעצמי שאולי לא צריך לבחור. יש ילדים שמאפיינת אותם תחרותיות. הם טובים במשהו ורוצים להצטיין ולהשקיע בתחביב. התחרותיות נותנת להם משמעות, היא מדרבנת אותם לפעולה והתקדמות. וגם אם זה מלחיץ אותם וגורם להם לפעמים למצוקה ולתסכולים - זאת הבחירה שלהם, כי ככה הם בנויים. לעומתם, יש ילדים שפחות זקוקים לניצחונות, למצוינות או להכרה. הם בוחרים את עיסוקי הפנאי שלהם מתוך חתירה להנאה ולסיפוק, והחוויה החיובית שלהם לא מתקלקלת גם אם הם יודעים שהם לא הכי טובים, גם אם הם יודעים שלא ינצחו.
בחיים, ודאי נזדקק לכל העמדות הרגשיות הללו. בתקופות מסוימות ובסביבות מסוימות נצטרך לדעת להתאמץ, להתחרות ולרצות להיות הכי טובים במה שאנחנו רוצים ואוהבים. בתקופות אחרות נעדיף להרפות ולמצוא משמעות לעשייה שלנו דרך פריזמה של הנאה, של סיפוק ושל הגשמת הצרכים הרגשיים שלנו - ולא דרך פריזמה של הישגים מדידים או הצלחה. אולי היכולת לנוע בין העמדות (העמדה ההישגית מול העמדה המתנסה), היא החשובה, כי היא מצביעה על אישיות גמישה. על כך שבמצבים מסוימים אנחנו יכולים לבחור להתנהג בדרך לא אופיינית לנו, כדי לאפשר לעצמנו להתנסות בחוויה שונה.
"בחיים, ודאי נזדקק לכל העמדות הרגשיות הללו. בתקופות מסוימות נצטרך לדעת להתאמץ, להתחרות ולרצות להיות הכי טובים. בתקופות אחרות נעדיף להרפות ולמצוא משמעות לעשייה"
לאנשים תחרותיים יהיה קשה יותר ליצור לשם ההנאה בלי תכלית מוגדרת או הישגים מדידים, ולאנשים שאינם בעלי מבנה אישיותי תחרותי ותכליתי - יהיה קשה יותר להתמקד במטרה מדידה מסוימת ולהתאמץ כדי להגיע אליה.
כהורים, נוכל לשוחח עם הילדים שלנו על התכונות והערכים שלהם, בלי להגדיר להם את האג'נדה או התפיסה שלנו לגבי נושאים של הצלחה והישגיות כתפיסה "נכונה" או "צודקת". נוכל להכיר את ילדינו במדדים האלה ולהבין, דרך שיח גלוי ומקבל, מה חשוב להם, במה הם רוצים לעסוק בשעות הפנאי, מה נותן להם כוחות - ומה לוקח מהם כוחות. נוכל ללמד אותם לבטא באופן אותנטי מה עושה להם טוב ומה הם רוצים, בלי לפחד לאכזב אותנו, את המדריך בחוג או את עצמם. נוכל לגדל אותם קשובים ומקבלים יותר לעצמם ולבחירות שלהם.
"כהורים, נוכל לשוחח עם הילדים שלנו על התכונות ועל הערכים שלהם, בלי להגדיר להם את האג'נדה או התפיסה שלנו לגבי נושאים של הצלחה והישגיות כתפיסה 'נכונה' או 'צודקת'"
אין דרך אחת נכונה לכל הילדים
כהורים, נוכל להבין שאין דרך אחת שנכונה לכל הילדים, ושחשוב להתנהל עם כל ילד על פי מאפייניו ואישיותו. אי-אפשר למשל להילחם בילד לחוץ והישגי, שאנחנו רואים שהשאפתנות שלו מובילה אותו למצוקה וללחץ, כדי לשכנעו שירפה, יפרוש מהתחביב שלו או יתנהל אחרת. אפשר רק לקבלו כפי שהוא, ולשוחח איתו בפתיחות על היתרונות ועל החסרונות של העמדה התחרותית שלו. נוכל להתעניין איך הוא מרגיש, לתמוך ולהציע לו עזרה בהתמודדות עם הלחצים שקשורים לתחום העיסוק שלו ולאישיות שלו. אפשר גם להציע לו לעשות עוד דברים מלבד העיסוק שהוא משקיע בו את כל כולו, כדי לגוון ולהעשיר את עולמו, וכדי ללמדו לחוות גם לשם ההנאה ולא רק לשם ההישג.
אי-אפשר להפוך ילד שאינו תחרותי והישגי לכזה, ויהיה נכון יותר לקבל את האישיות והבחירות שלו. כדאי להבין שהוא עושה דברים לשם ההנאה, והוא לא חייב להתמיד בהם או להפוך לטוב ביותר במה שהוא עושה, אם אינו מעוניין בכך. לילד כזה אפשר להחמיא, לחזק אותו על אישיותו שמאפשרת לו ליצור ולחוות דברים ברוגע, ולמקסם את ההנאה בלי להילחץ.
המודעות שלנו כהורים לחוויות הילדות והחיים שלנו, ולאופן שבו הן עיצבו אותנו כמבוגרים, יכולה למקם אותנו מול ילדינו כפונקציה רגשית חמה ותומכת, שיודעת להקשיב לאישיות ולרצונות שלהם. נוכל לתמוך ולתת כלים להתפתחות, בלי להפוך לפונקציה נוקשה או שיפוטית שמגדירה מה "נכון" יותר או מה "חייבים לעשות".
כך, אני מאמינה, ילדינו יוכלו לגלות את הקולות השונים והסותרים שקיימים בתוכם, קולות שבאים מתוך נפשם פנימה, ולא מקולה של הסמכות החינוכית או ההורית. כך גם נוכל לנהל איתם שיח שילמד אותם להכיר את עצמם ולבחור את דרכם, בכל תקופה בחייהם.
