כאמנית, אני יצור "חופשי". תמיד הייתי. כילדה עם נשמה חופשית, לא סבלתי את המסגרת, הסוגרת והמגבילה, ופיתחתי מנגנון הגנה מפניה. מרדתי ובעטתי במוסכמות. סלדתי מלוחות זמנים, מרשימות ומסדר כלשהו בחיים שלי. איך כל זה בדיוק מסתדר עם שגרה, יומנים והורות?
פעם נהניתי מהחופש הזה, אבל בדיעבד אני יודעת ששילמתי עליו מחיר. אני עדיין משלמת. היום, אחרי שנים ומאבקים, אני מבינה ששגרה היא לא עניין אחד קבוע, אלא "חליפה" משתנה שעלינו לתפור לעצמנו, בעצמנו.
קראו עוד:
יש איזו נטייה לחשוב שהורים, או מבוגרים בכלל, אוהבים שגרה. אבל אני יודעת שהיא גם יכולה להיות מפחידה ומאיימת. אני מכירה את ההלקאה העצמית כשלא עומדים בלו"ז, את הפחד שהיא תפגע לנו ביצירתיות, תחסל את הדמיון ותעלים את הספונטניות. ואני יודעת גם שלא חייבים לבחור.
בין אור לצל
לבחירה רק ב"יצירה" ולא ב"שגרה", כאמור, יש מחיר. הנה דוגמה: אני זוכרת שראיתי פנים של מישהו והאור שהאיר עליו תפס אותי. הניגודיות הזאת בין האור לבין הצל מרגשת, תמיד מעלה בי צורך עז לצייר אותה. אז צילמתי כמה תמונות ורצתי הביתה. הגעתי לציוד, לצבעי השמן והטרפנטין, וחיפשתי בד חדש. לרוב אני לא מוצאת כי אין לי, ואם אני לא מתאפקת אני פשוט לוקחת ציור ישן, צובעת אותו בלבן ומתחילה לצייר לפני שהצבע מתייבש, באימפולסיביות.
רגע כזה של פרץ יצירתיות יכול להיות מסעיר ומרגש, אבל כמה באמת אפשר לבנות עליו אם אנחנו רוצים ליצור או ליזום בשיטתיות? לפתח את עצמנו וגם להרוויח מזה בצורה מסודרת? ואם אותו רגע מבורך של השראה לא מגיע כשאנחנו צריכים אותו? אם יש לנו לקוחות שמחכים להזמנה שלהם? אם עלינו לבנות שגרה שתתאים לצרכים ייחודיים של הילדים שלנו?
ואם אנחנו צריכים לקום בבוקר לילדים שלנו? עבורי, זו נקודה משמעותית - כי אני הכי אוהבת לעבוד בלילה, בשעות הקטנות שלו. כולם ישנים, הכול שקט, ההשראה פורצת ויש אנרגיה אחרת באוויר. תמיד אהבתי לצייר, ללמוד לכתוב ולעבוד בלילה, והייתי נרדמת מתישהו סביב השעה 03:00 לפנות בוקר. העניין הוא שבשעה 07:00 הייתי מתעוררת כדי לשלוח את אליה לגן. קמתי עייפה ועצבנית, והיות שעבדתי בלילה הרגשתי שמגיע לי לנוח ביום. הפכתי בין הזמנים.
"רגע כזה של פרץ יצירתיות יכול להיות מסעיר ומרגש, אבל כמה באמת אפשר לבנות עליו אם אנחנו רוצים ליצור או ליזום בשיטתיות? לפתח את עצמנו וגם להרוויח מזה באופן מסודר? ואם אותו רגע מבורך של השראה לא מגיע כשאנחנו צריכים אותו?"
בסופו של דבר הבנתי שהתועלת לא שווה את העלות. במשך רוב שעות היום סבלתי מעייפות ומחוסר אנרגיה, וזה השפיע על מצב הרוח שלי, על הניהול שלי, על הכול. כל הסביבה שלי סבלה מזה.
שגרה של חוסר שגרה
לפעמים נראה לנו שיש אנשים שחיים בעולם מקביל אלינו. הם גרים באיזה אי, קמים בבוקר וישר נכנסים לים עם הגלשן. הם לא משועבדים לעבודה, או לא מטופלים בילדים, ומהצד זה נראה לנו מטורף, לא שגרתי, ואולי גם מעורר קנאה.
אבל זו השגרה שלהם. הם יצרו אותה לעצמם, וגם להם יש רגעים שנמאס להם מהשגרה שלהם. לנו זה נראה לא שגרתי כי זו לא השגרה שלנו. יש לנו נטייה תמיד לרצות לשבור שגרה, לחיות חיים אחרים אולי, אך כדאי להבין שבסוף, אנחנו נזדקק לשגרה כמו חמצן. היא נותנת לנו את היכולת להתקדם, להתפתח, האדם יכול לשגשג רק כשהוא יודע שיש לו קרקע יציבה. שבירת השגרה מאפשרת לנו לחזור לשגרה שלנו רעננים וחדורי מוטיבציה, ולהתמסר אליה.
בינתיים, הבנתי מה השגרה נותנת לי. הבנתי למה לא אהבתי מסגרות, ואפילו התנגדתי להן. משיחות עם אנשים אני מבינה שיש לכך המון סיבות - אולי חווינו בבית חינוך קפדני ונטול חופש שיצר התנגדות, אולי כי לא לימדו אותנו או לא התמידו בנושא, אולי לא גדלנו בבית "מסודר"?
כמו שאני חווה זאת, היתרונות בחוסר מסגרת הם הריגוש והספונטניות. החסרונות הם הקושי בבניית מסגרת יומית שתכלול את העבודה, את הילדים, את המשפחה ואת עצמנו. הקושי הזה עלול לייצר פער בין הכישרון האמיתי לבין התוצאות בשטח, כי כשאין שגרה ומסגרת שנותנת תחושה של שליטה, קשה באמת להתפתח.
שגרה בהפרעת קשב
למתמודדים עם קשיי קשב וריכוז יש קושי אמיתי ליצור שגרה, לבנות סדר יום ולעמוד בו, ודווקא עבורם זה משמעותי ביותר. אני יודעת להעיד על קשיים שנובעים, למשל, מתפקוד לקוי במקצת של תפקודים ניהוליים כמו תכנון ובקרה, או קבלת החלטות, או התמדה בתהליך לעבר מטרה מוגדרת מראש. הקושי הזה ממשיך גם לקשיי שינה, לתרופות מעוררות, לחרדה, לפעלתנות-יתר בשעות מסוימות ביום או בלילה.
"הקושי עלול לייצר פער בין הכישרון האמיתי לבין התוצאות בשטח, כי כשאין שגרה ומסגרת שנותנת תחושה של שליטה, קשה באמת להתפתח"
ואחרי כל זה למדתי כי למרות הקושי והאתגר, והפחד להתחייב ללוח הזמנים, יצירת השגרה שמתאימה לי הכרחית כדי לחוות חיים מספקים ובתחושת נוכחות גבוהה. כי גם בלי הפרעת קשב, החיים יכולים להיות סוג של כאוס, ואי אפשר "לנהל" אותם ביומן. גם את הזמן אי-אפשר לנהל באמת. אנחנו רק יכולים ליצור לנו עוגנים שישמרו על השגרה שלנו, ובתוך השגרה לייצר חלונות של יצירתיות, של גמישות - של יציאה משגרה.
תחשבו שבמקום להיות בסטרס בגלל השאלה מתי תספיקו את כל המשימות המעצבנות כמו לבדוק את המשכנתא, או הפנסיה, או לשלוח חשבוניות לרו"ח, תהיה לכם שעה בשבוע שמוקדשת רק למשימות כאלה. או שבתחילת כל שבוע תתכננו מה הכי דחוף לבצע ומה פחות, ותיפטרו מזה בצורה שיטתית ומסודרת.
כמה אנרגיה נפשית תחסכו? הרבה ממנה, יש לשער. את אותה אנרגיה תוכלו לנצל כדי לתכנן שעות קבועות שבהן אתם עובדים, יוצרים, כותבים. עושים ספורט. תוכלו לחסוך המון אנרגיה שמוקדשת להלקאה עצמית על כך שאינכם עושים את הדברים החשובים.
"גם בלי הפרעת קשב, החיים יכולים להיות סוג של כאוס. אי אפשר "לנהל" אותם ביומן. גם את הזמן אי-אפשר לנהל באמת. אנחנו רק יכולים ליצור עוגנים שישמרו על השגרה שלנו, ובתוך השגרה ליצור חלונות של יצירתיות וגמישות, של יציאה משגרה"
אז למה אנחנו זקוקים?
זו שאלה מצוינת, וגם אישית מאוד. יש אנשים שזקוקים לשגרה שמספקת להם תחושה של ודאות ושל ביטחון, הם מרגישים בשליטה כשהם יודעים מה צפוי לקרות ואיך להתמודד. הם יודעים ליצור את השגרה ולדבוק בה בכל מחיר.
לעומתם, אחרים ירגישו חנוקים בשגרה מוגדרת. הם ייהנו מתחושת חוסר הוודאות ומחוסר ההחלטיות, כי הם אוהבים ש"הכול פתוח". יש גם כאלה שכל כך זקוקים לשגרה, אבל מתקשים ליצור אותה, בגלל קשיים ואתגרים אישיים או רפואיים, או הפרעות קשב וריכוז או נסיבות אחרות.
לדעתי, אחד הדברים שהכי עוזרים ליהנות מהשגרה היא אפשרות הגיוון שלה. אם נעבוד רק מהבית, בלי לצאת ולפגוש אנשים, האם יהיה לנו טוב לאורך זמן? לא נרגיש בדידות, שעמום, דכדוך או פשוט חוסר יעילות? ואם נבלה את כל שעות היום במשרד, זה יטיב איתנו? עם הילדים ועם המשפחה?
לסיום, אשתף אתכם בעקרונות שלי לעבר יצירת שגרה אישית ונכונה לכם:
חשבו והבינו מה השגרה שלכם נותנת לכם. מה היא מאפשרת לכם, וגם מה המחיר שאתם חושבים שאתם "משלמים" בגללה.
התחילו להקצות זמנים, למשימות וגם לדברים שאתם רוצים לעשות בשעות הפנאי. שבצו אותם ביומן, עדיף יומן דיגיטלי כלשהו שיהיה זמין לכם. קבעו זמנים לארוחות בוקר, צהריים וערב, וגם זמנים קבועים לספורט כדי לדאוג לגוף שלנו, ובכלל, לטובת ניהול האנרגיה שלנו.
הקצו זמנים שמיועדים לעבודת עומק שדורשת ריכוז. כולנו יוצרים באיזשהו אופן, אמנים או יזמים, ויש לנו בראש המון רעיונות שלא יוצאים לפועל כי "אין לנו זמן" - אז הגדירו זמן. למשל, שעתיים בשבוע שבהן אתם יוצרים, מנתקים טלפונים, לא קובעים פגישות בזמן הזה אלא מקדישים אותו רק לפיתוח הרעיונות שלכם.
הקצו גם משבצות קבועות לזמן משפחתי, ולזמן זוגי, ונסו להיצמד אליהם ולהתמיד. לא באדיקות עיוורת, וכמובן תוך התחשבות באופי הכאוטי של החיים.
חשבו שבמקום לסבול מרגשות אשם על שאינכם מקדישים מספיק זמן לילדים, תהיה לכם ביומן שעת איכות קבועה עם כל אחד מילדכם, ואז כשרגשות אשם יתעוררו - תוכלו להשתיק אותם, כי ביום שלישי ב-17:00 יש לכם שעה שהיא רק שלכם. כך גם הילדים יידעו מכך ויצפו לכך, ועד אז יוכלו להיות רגועים יותר כי גם הרגע שלהם יגיע.
ואיך מנהלים את השגרה, אחרי שבחרנו בה מחדש? על כך, אולי, בטור הבא.
תהילה דביר, אם ואמנית, מלווה ומאמנת מבוגרים עם הפרעת קשב בתהליכי שינוי הרגלים
