"אנחנו רוצים להיות עם הנכדים, אבל בזמן מוגבל שמתאים לחיים המלאים שלנו". בואו נגיד את האמת: כשאנחנו הופכים להורים, אנחנו מצפים מסבא וסבתא, כלומר מההורים שלנו, להיות זמינים ונוכחים עבורנו מתי שרק נרצה, לעזור ולהתייצב אצלנו מתי שנצטרך, ורצוי עם איזה סיר אוכל חם.
אבל היום, כשתוחלת החיים התארכה, כשההורים שלנו לרוב הם עדיין אנשים עובדים, ובתקופה שבה יש דגש על פיתוח העצמי - איך זה מסתדר יחד? מהן הציפיות והאכזבות שיש בקשר הזה, ומה קורה במפגש בין הפנטזיה לבין המציאות? ובכלל, מה ההורים שלנו עוברים כשנולדים להם נכדים?
"הסבתאות המודרנית שונה לגמרי מהסבתאות הקודמת, השמרנית. כיום, אנשים מתפתחים ומפתחים קריירות, והם לא בהכרח מסיימים אותן בגיל הפנסיה", אומרת רבקה צמת מבטח, פסיכולוגית קלינית ומומחית לפסיכוגריאטריה, וגם סבתא לשלושה נכדים, בפודקאסט "אסיפת הורים".
"חלקם עובדים, וגם אחרי היציאה לפנסיה רבים מהם מנצלים את זמנם לפיתוח אישי, להגשמת החלומות שהיו להם לאורך השנים, ללמידת תכנים, לנסיעה למקומות שאליהם הם רצו להגיע ולא יכלו קודם לכן. יש גם את ההיבט הכלכלי, כלומר יש סבים וסבתות שנהנים מרווחה מסוימת אחרי שצברו כספים לאורך השנים".
מהן לדעתך הציפיות שיש בחברה כיום מסבא ומסבתא?
"החברה מצפה מהסבים ומהסבתות לעזור לילדים. הרי הילדים שלנו, ההורים, הם אנשים צעירים שצריכים לג'נגל בין בית, הורות, עבודה ודאגה לצרכים העצמיים והאישיים שלהם. יש להם מעט מאוד זמן, והם זועקים לזה. הם מצפים שאנחנו נמלא את החסר, אבל גם לנו יש חיים מלאים, גם אנחנו צריכים לג'נגל בין שני הדברים. אנחנו רוצים להיות עם הנכדים שלנו, אבל בזמן מוגבל וכזה שמתאים לחיים המלאים שלנו.
"כשהבנות שלי מגיעות עם המשפחות שלהן אלינו לסוף השבוע, למשל, הם מצפים שאני אאפשר להם לישון ולנוח, ושאני אקח על עצמי את תפקיד ההורה", מוסיפה צמת מבטח, "אני צריכה לבשל, אני מכבסת להם, ויש עוד אנשים במשפחה. כשאני לא מאפשרת להם את מה שהם מצפים, יש יותר כעס ומתחים. גם לי היה כעס, למשל, כשהם לא סידרו את הצעצועים, אבל לאט-לאט התרגלתי לזה. יש הרבה סבים וסבתות שאומרים לי בחדר הטיפולים, 'כיף שהם מגיעים, וכיף כשהם הולכים', ויש בזה משהו. כשהם כאן אין לנו אפשרות לנוח, ובמקרה שלי אני עובדת לאורך השבוע. זה לא פשוט".
"החברה מצפה מאיתנו לעזור לילדים - הם אנשים צעירים שצריכים לג'נגל בין בית, הורות ועבודה. הם מצפים שאנחנו נמלא את החסר, אבל גם לנו יש חיים מלאים, גם אנחנו צריכים לג'נגל בין שני הדברים. אנחנו רוצים להיות עם הנכדים, אבל בזמן מוגבל וכזה שמתאים לנו"
זה מרגיז, לקבל פתאום טלפון באמצע היום - 'אימא, בואי'?
"זה תלוי בדפוס היחסים. אם הורה גר קרוב לילד, ויש לו הרבה פנאי, אז אולי זה לא מרגיש כך. אבל אם ההורה צריך לעשות בשביל זה שינויים בעבודה, שינויים בחיים שלו, זה סיפור אחר. יש סבים וסבתות שמקבלים טלפון שבועי, 'אימא, הילדה חולה, אני צריכה שתשמרי עליה', אם אתם עובדים ויש לכם מספיק כסף, תחזיקו מטפלת או בייביסיטר, למה אימא, כלומר סבתא, תמיד צריכה לבוא?
"יש הרבה מאוד ילדים שיש להם בלת"מים, דברים שנופלים עליהם שקשורים לעבודה, לתוכניות אחרות שלהם, והם חושבים שהתוכניות של ההורים שלהם שיצאו לפנסיה הן פחות חשובות. הרי, הן לא קשורות לעבודה או להתקדמות, אלא לדברים שהם רואים כחיוניים פחות. ואז הם די מבטלים אותן - 'מה, את הולכת להרצאה? את הולכת המון להרצאות, את עושה את זה בשביל הכיף, את יכולה לבטל'. כל דבר שהוא 'לכיף' שלנו אפשר לבטל. ההתייחסות לתוכניות שלנו היא לא רצינית".
"יש הרבה מאוד ילדים שיש להם בלת"מים, דברים שנופלים עליהם שקשורים לעבודה, לתוכניות אחרות, והם חושבים שהתוכניות של ההורים שלהם שיצאו לפנסיה הן פחות חשובות. כל דבר שהוא 'לכיף' שלנו אפשר לבטל. ההתייחסות לתוכניות שלנו היא לא רצינית"
כשתינוק נולד, כל המשפחה עוברת שינוי, אפילו טלטלה, גם סבא וסבתא. מה את חווית?
"נכון. זו לא הטלטלה שחוויתי כשהפכתי לראשונה לאימא, אבל ההתחלה היא מורכבת ומבלבלת לכולם. גם אני הייתי במקום שבו לא ידעתי מה לעשות. אחרי הלידות של הבנות שלי, פתאום הן לא ישנו בלילות, היו את הקשיים הראשוניים, פיזיים ורגשיים, ואף על פי שאני פסיכולוגית אני בראש ובראשונה אימא, כך שזה מאוד כאב לי והייתי די חסרת אונים. אל תשכחי שאנחנו נכנסים לתא משפחתי שאנחנו, אני, בעצם, לא חלק ממנו. יש אבא, אימא וילד, שנמצאים במצב מבולבל ומתוח סביב הלידה הראשונה. אני רוצה לעזור, אני רוצה שהם יבואו אליי, או לבוא אליהם, אבל הם רוצים לבנות את התא המשפחתי בבית שלהם.
"יש בלבול, זה אפילו מתבטא בשם 'סבתא'. זה תואר שבהתחלה צבט לי בלב, היום אני שמחה שקוראים לי כך, זה עושה לי הרגשה נפלאה. אני הייתי כבר מוכנה לשלב הסבתאות, וכשהוא הגיע זה יצר מחויבות, אחריות חדשה - ועבודה חדשה, כי כל זמן שהם אצלי זו עבודה, או כשהם יוצאים ואני שומרת על הנכדים זו גם עבודה".
את מבינה סבים וסבתות שחווים דכדוך כלשהו אחרי לידה של נכד?
"לא, האמת היא שלא. זו לא אותה אחריות שיש לנו כהורים. אנחנו מבלים זמן עם הנכדים אבל אנחנו לא מחנכים אותם, זה לא אותו דבר. יש את היבט ההתבגרות והזקנה, ולא כל מה שיכולנו לעשות פעם אנחנו יכולים לעשות היום, אבל זה נכון לכולם ולא קשור בהכרח לסבאות ולסבתאות".
יש לילדים שהופכים להורים גם ציפייה לקבל עזרה כלכלית.
"זה מאוד תלוי, מי ההורה, כמה הוא צבר, אם הוא צריך לשמור את כספו לעת צרה. הרבה חברים שלי אומרים שהם חייבים לשמור כסף, כי מי יודע מה יהיה מחר. הדבר הנכון לדעתי הוא לדבר על זה, ולהגיד - אני יכולה לתת כך וכך בחודש, או אני אהיה זאת שאקנה להם את הבגדים, או זו שאממן חוג אחד, אם אני יכולה כמובן. הדיבור, התקשורת, הם לדעתי הדבר החשוב ביותר".
יש תחרות בין הסבים והסבתות בשני הצדדים?
"ודאי שיש. 'זה נתן כך וכך, ההוא נתן אחרת', זה קיים. היה לי מטופל, למשל, שההורים של אשתו לא הגיעו לבית היולדות אחרי הלידה, ובת הזוג שלו הגנה עליהם. אלה ההורים שלה, זה הדפוס שהיא מכירה, וזה יצר אצלו כעסים. אני, אישית, לא עוסקת בזה".
רבקה, אז איך מגשרים על הפערים? זה עניין של תיאום ציפיות?
"כן, של תיאום ציפיות ושל גבולות. אפשר למשל לקבוע יחד עם הילדים שלנו ימים קבועים שבהם אנחנו נמצאים עם הנכדים, או משימות קבועות שאנחנו מבצעים איתם. הבנות שלי יודעות שהן צריכות לקבוע איתי דברים מראש, כי היומן שלי עדיין עמוס, זה לקח קצת זמן אבל היום הן כבר יודעות את זה. אני עובדת, אני טסה הרבה לחו"ל, הדברים צריכים להיות מתוכננים מראש.
"הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא תקשורת מקבלת ומכילה. אם ילד או ילדה שלי כועסים עליי, מרגישים מתוסכלים מהתנהגות שלי, שיגידו. שישמעו את העמדה שלי, ויקבלו או לא יקבלו אותה, אבל שיהיה שיח. התקשורת הישירה היא כלי חשוב, לדבר ולהקשיב ולקחת בחשבון שאנחנו לא אותו אדם. אפילו שהם ילדים שלנו, החשיבה שלנו, הצרכים שלנו, מידת האנרגיות שלנו - לא אותו דבר".
בואי נדבר על חשיבות הקשר בין סבא וסבתא לבין הנכדים, עד כמה הם משמעותיים עבורם, ואפילו משפיעים עליהם ומעצבים אותם?
"תראי, הרבה מאוד פעמים בטיפולים כשאני שומעת על בית שנוצרו בו חוויות מאוד קשות, והילד צמח וגדל, ויש לו המון ערכים ויכולות, אני תמיד שואלת - מי היו סבא וסבתא שלך? וזה אומר הכול".