הייתי בת שבע כשנגמרו לי החיים, או לפחות החיים שהכרתי עד אז. הייתי ילדה שמחה, קופצנית, עם שיער שופע עד המותניים, ואופטימית כמו שרק ילדה בת שבע שלא יודעת פחד או דאגות יכולה להיות. ואז בא האבחון: "הודג'קין לימפומה" - סרטן בבלוטות הלימפה. ואז החלו גם המעברים - מילדה שמחה לעצובה, מאופטימית לפוחדת, מבית הספר לבית החולים, מהילדה בתיה הפכתי לילדה עם הקרחת.
קראו עוד:
עברו 20 שנים אבל אני עדיין זוכרת את המבטים לעברי, מבטים שגרמו לי לרצות להתחפר מתחת לאדמה ולא לצאת. הם התחילו בבית כשהשיער נמלט ממני בכמויות. תחילה לכרית, אחר כך בסופר ובאוטו, ואפילו בזמן האוכל אל הצלחת.
אימא שלי עזרה לי לקבל החלטה ולהיפרד ממנו, מהשיער, כדי שיכאב פחות על כל שערה שבורחת לי. כדי שנבכה ביחד פעם אחת ואז די. עשינו "טקס" קטן עם כל האחים והעברנו מכונה על הראש. אבל הבכי המשיך. הוא המשיך כי מאותו הרגע כולם, כולל כולם, בהו בי. ברחוב, בבית ספר, גם בבית חולים. והם לא בהו בי כי היה לי חיוך מקסים או צחוק מתגלגל, הם לא בהו בי כי הייתי אמיצה או מצחיקה או מעניינת. הם בהו בי בגלל הקרחת. זה כל מה שהייתי בעצם. קרחת. לא בתיה, לא בן אדם. קרחת. קצת קשוח לילדה בת שבע.
"הם לא בהו בי כי הייתי אמיצה או מצחיקה או מעניינת. הם בהו בי בגלל הקרחת. זה כל מה שהייתי בעצם. קרחת. לא בתיה, לא בן אדם. קרחת. קצת קשוח לילדה בת שבע"
אז קיבלתי כובע, ומטפחת, ובנדנה, ושלל אפשרויות לכסות את האדם שהייתי באותה תקופה, אבל כל מה שרציתי היה שיער. יותר מתרופה לסרטן, התפללתי לתרופה לקרחת. כמה חודשים לתוך הטיפולים בבית החולים, וההורים מקבלים הודעה מעמותת זכרון מנחם: יש מחנה אביב ואולי כדאי להצטרף. במשך שבוע נפלא של כיף ליד הכנרת הרגשתי שוב ילדה. פתאום הצחוק שלי השתחרר, התגלגל כמו פעם. פתאום נזכרתי בבתיה שהייתי, בבתיה שאני.
באותה תקופה עדיין לא נפתח מערך תרומות השיער, כך שלא קיבלתי פאה, אבל עוצמות קיבלתי. ביטחון בקרחת ובעיקר בעצמי, וגם כשאני רק בת שמונה - ידעתי שעל השבוע הזה אני אחזיר טובה. הזמן עבר והשיער התחיל לצמוח, ולצמוח, ולצמוח. ואני שמרתי עליו, על מקור הכוח שלי. כמו שרק ילדה שאיבדה משהו וקיבלה בחזרה תשמור, כמו שמשון הגיבור שמודע למקור כוחו, ככה שמרתי על השיער. 11 שנים לא הסתפרתי. 11 שנים שמרתי וטיפחתי את מה שלמדתי לא לקחת כמובן מאליו. עד ששמעתי בפעם הראשונה על קמפיין "צמה של עוצמה".
"הזמן עבר והשיער התחיל לצמוח ולצמוח. ואני שמרתי עליו, כמו שרק ילדה שאיבדה משהו וקיבלה בחזרה תשמור, כמו שמשון הגיבור, ככה שמרתי על השיער. 11 שנים לא הסתפרתי"
חשבתי על זה המון. מצד אחד, השיער הוא מקור כוחי, אהובי שאבד לי וחזר. מצד שני, עומד הרצון לעשות טוב, ההבטחה להחזיר טובה. האורך המינימום שצריך לתרום זה 30 ס"מ. תרמתי 60, וזו הייתה אחת החוויות היותר משחררות שהיו לי בחיים. התרומה אפשרה לי לסגור מעגל מול עצמי, להיות, לראשונה מאז גיל שבע, בצד ששולט במצב ופועל מתוך בחירה. שנה אחר כך שוב תרמתי.
ובדיוק אחרי שתרמתי, אימא שלי אובחנה עם סרטן המעי, וההיסטוריה חוזרת, כל כך הרבה התמודדות ופלאשבקים. התהפכו היוצרות, עכשיו אני זו שמחזיקה את המכונה ומעבירה אותה על ראשה של אימא. אימא עברה טיפולים וצלחה את הסרטן, או לפחות ככה חשבנו, היא נכנסה ויצאה מבית החולים בקצב מסחרר. בשנה השנייה של השירות שלי, המצב של אימא הידרדר והיא התאשפזה לזמן ממושך. ישבתי איתה בחדר והיא אמרה שהיא מתגעגעת לשיער שלה. אמנם הוא היה מכוסה תמיד כי אימא שומרת מצוות, אבל עדיין, הוא חסר לה. אז עשיתי לה הפתעה ולפני שעשיתי קרחת (כדי להזדהות עם אימא, הפעם מבחירה), תרמתי שיער בשלישית. עד כדי כך השיער הוא חלק מאיתנו, שהוא חסר לנו גם כשהוא מתחת למטפחת ואף אחד אחר לא רואה אותו.
אימא נפטרה בפברואר 2021. השבר היה גדול מאוד, אבל אימא תמיד הייתה אחת כזו שמוצאת את הטוב בתוך שברים. וזה מוביל אותי לזה שלפני כמה שבועות ראיתי פרסום שמחפשים תרומת שיער וזכיתי לתרום בפעם הרביעית, לעילוי נשמתה של אימא ושל שאר החברים שאיבדתי בדרך לסרטן.
אתה חולה סרטן בתקופה מסוימת בחייך, אבל זה תמיד נשאר חלק ממך - תחושת חוסר השליטה, הגעגוע להיות "רגיל" בנוף, להתהלך ברחוב בלי לספוג מבטים. כשעוברים את התהליך ונמצאים בצד שמאפשר לתת, מבינים שזו פעולה כל כך קטנה שהופכת עולם, בדומה לאפקט הפרפר בצורה הכי מוחשית. צמה אחת שווה אלף חיוכים, ויותר, ואולי מה שאני מנסה להגיד הוא שבעצם זו נתינה שלא ממש דורשת הרבה מאמץ, וכמה עוצמתי שצמה אחת, שפשוט נתנו לה לצמוח, מביאה כל כך הרבה אור לעולם, כל כך הרבה חיוכים, כל כך הרבה תחושה של "יחד נתגבר".
כאחת שהייתה שם, בשני הצדדים של המטבע, כל מה שאני יכולה לומר הוא שזה משתלם, והלב הזה שלנו יגדל ויגדל יחד עם כל צמה שנגזור. לצמה שלנו יש עוצמה, צריך רק לתת לה לזרוח עם כל החיוכים שיבואו בזכותה. אני יודעת, הייתי שם.
קמפיין צמה של עוצמה ייערך תאריכים 5-8 לדצמבר עם אירועי שיא בקניון איילון (יום שני) וקניון מלחה (יום רביעי)
