פעמים רבות שואלים אותי אם רצוי להעניש את הילדים, או לא. זו שאלה שאולי נשמעת פשוטה, וכזו שיש לה רק תשובה אחת נכונה, אבל האמת היא שהיא הרבה יותר מורכבת.
עוד קודם לכן, בואו נבין: מה זה עונש בכלל? מה זה להעניש, והאם המשמעות דומה בגיל שתיים עשה כמו בגיל שנתיים? מניסיוני, אם נתעמק בשאלות האלה, נגלה שלא כולנו מתכוונים בדיוק לאותו דבר במילה "ענישה". אם אנחנו לא מסכימים שהילד יראה טלוויזיה עד שהוא לא יסיים להכין את שיעורי הבית - זו ענישה?
קראו עוד:
אלו רק כמה שאלות קטנות מתוך נושא המורכב והחשוב הזה. ומדוע הוא חשוב? משום שבסופו של דבר, הענישה מובילה אל התפתחות המצפון בקרב הילדים. וכולנו הרי רוצים ילדים הגונים, מוסריים, ילדים שמבדילים בין אסור לבין מותר, בין טוב לבין רע. השאלה היא כיצד להביא אותם לשם, וזה כבר התפקיד שלנו ההורים. אז איך יודעים? בואו נתחיל מההתחלה.
נירית אשכר טולקובסקיצילום: דבורי שנהבילד שרוצה אהבה
בפעם הראשונה שאמרתם לילדכם "אסור", או "לא", זו הייתה תחילתה של ענישה בקצה הכי מרוחק שלה. כלומר, שימת גבולות. כשאמרתם "אני לא מרשה", הילד לא היה זקוק להסבר אלא רק לכלל. הוא לא ידע דבר מלבד ש'אימא לא מרשה', וזה צריך להספיק כי 'הורים יודעים הכי טוב'.
"בפעם הראשונה שאמרתם לילדכם "אסור", או "לא", זו הייתה תחילתה של ענישה בקצה הכי מרוחק שלה. כלומר, שימת גבולות"
הצוציק מצידו מאוד אוהב את אימא שלו ורוצה שהיא תהיה גאה בו, שהיא תאהב אותו. הוא רוצה להרגיש חיבוק או לראות חיוך, והוא נבהל או מתעצב כשהיא כועסת - לכן הוא שומע בקולה. הוא עדיין לא יודע שאפשר ליפול מהחלון או להתחשמל, הוא רק יודע לשמוע בקול הוריו כדי שהם ישמחו בו. אלו הוריו ובהם הוא תלוי. בשלב הזה הילד מה שמניע את הילד זה הצורך להיות אהוב.
אציין שלא קל לו לציית, כי הוא עדיין לא למד לשלוט על דחפיו. בואו נביט למשל על ילד בן שנתיים שיושב ליד אימו במטבח. אימא מכינה עוגה והוא לוקח את הביצים וזורק אותן על הרצפה. זה מאוד מצחיק לזרוק דברים על הרצפה, מה גם שבדרך כלל באורח פלא הם חוזרים אליו (מישהו מרים ונותן לו). אבל במקרה של הביצים זה לא עובד ככה.
אימא לא מרוצה בכלל. היא לא מרשה, אבל הילד לא מצליח להתגבר על הפיתוי וזורק ביצה נוספת. מה תעשה אימא? אם היא תוריד אותו מהכיסא הגבוה לרצפה, כדי שהוא לא יגיע לביצים, זה יהיה הגיוני - כי אסור לזרוק בצים. זה משהו שהילד יכול להבין לרוב, וגם ה"עונש" הזה לא מפחיד כל כך.
מבחינת האם, זה אפילו לא עונש, אלא דבר הכרחי כדי לשמור על הביצים והעוגה המתוכננת. אפילו אם הוא יבכה קצת, זה לגמרי בסדר. יש כאן הגיון ב"ענישה". היא מידתית ומלמדת.
אבל אם היא תשלח אותו לחדר ולא תרשה לו לצאת ממנו? זה יהיה עונש מפחיד ולא יחסי, והפעוט בכלל לא יבין מה קרה ולמה. הוא רק בן שנתיים, ולזרוק ביצה זה לא נורא בכלל. זה אפילו קצת צפוי.
עונש מידתי, וכזה שלא
ענישה צריכה להיות הגיונית ומלמדת, ובהתאם, גם על דרישות ההורים להיות עקביות, ברורות ומלמדות. בשלבים הללו, של אותו פעוט שזרק את הביצים, יש התחלה של למידה של טוב ורע, של אסור ומותר. בעצם, כאן כבר הגענו להתחלה של התפתחות מוסרית.
אבל, כל התפתחות מוסרית מבוססת על הרצון שלנו להיות אהובים על ידי הורינו, ובתנאי שמגדלים אותנו באופן מידתי ולא מפחיד. אם הילד לומד מהעונשים לפחד מהוריו, גם אם הוא ילמד לעשות מה שהם אומרים, זה לא יבוא מתוך הזדהות עם ערכים אלא מתוך פחד מעונש. זו צייתנות - והיא שונה בבסיסה לחלוטין מלמידת הערכים של ההורים.
"על ענישה להיות הגיונית ומלמדת. בהתאם, גם על דרישות ההורים להיות עקביות, ברורות ומלמדות. בשלבים הללו, של אותו פעוט שזרק ביצים, יש התחלה של למידה של טוב ורע, של אסור ומותר"
בהתנהגות צייתנית, כאשר העונש לא יהיה בנמצא, כלומר "לא יתפסו אותי", לילד לא תהיה בעיה לעשות דברים אסורים - כי לא הייתה כאן הפנמה טובה של ערכים, אלא צייתנות בלבד. ויש גם סכנה מסוימת שבעתיד הוא יהיה זה שיפחיד אחרים כדי שהם יצייתו לו.
לכן מצד אחד חשוב כל כך כן להעניש, כן לשים גבולות, כן לתת לילד תחושה שהוא יכול לסמוך על ההורים שלו ושהן דמויות מיטיבות - אבל להתאים עונש למעשה, לגיל ולרמת ההבנה, ולהיזהר מלהיתפס כדמות מאיימת ומפחידה.
תורת הקשר והענישה בין ההורים לילדיהם מתחילה מוקדם מאוד, וכולנו כהורים עושים שגיאות במהלך הדרך ולומדים להשתפר במשך השנים. לא מדובר ב"שחור ולבן" אלא בכללים מנחים מידתיים.
ומה לגבי הנושא של שימת גבולות לילדים? זה נושא מעניין וחשוב בפני עצמו. מפתיע לגלות שילדים שהוריהם כמעט בכלל לא מציבים להם גבולות, ההורים תמיד לוקחים את "הצד שלהם" ומגנים עליהם בכל מצב, גם כאשר הם לא צודקים. לעומתם, ילדים עם הורים קפדנים מאוד שנוהגים בענישה נוקשה מוגזמת, בשני מצבים אלו, עלולות להתפתח בקרב הילדים בעיות ההתנהגות דומות בחומרתן.
לסיכום, הכול עניין של מידה. לא להגזים, לא בוויתורים ולא בדרשנות. ובעיקר, בואו נקבל את ילדינו, נאהב אותם ונכוון אותם לדרך נכונה.
