לא מזמן פגשתי מנהלת בבית ספר תל-אביבי, שסיפרה לי בעצב על מערכות היחסים המורכבות בין צוותי החינוך לבין הורי התלמידים, שלא אחת מקבלות ביטויים חריגים - שאף גובלים באלימות מילולית. בין היתר, היא תיארה איך "זכתה" לקריאות "נאצית" ו-"היטלר" מצד הורים, כשהורה אחד אף הצדיע לה במועל יד. הזדעזעתי, אך חשבתי שמדובר בתופעה חריגה. לצערי, היא לא.
אין ספק שהשנתיים האחרונות היו מאתגרות ומורכבות לכל הורה. אם בהתחלה גייסנו כוחות ואופטימיות, כעת נדמה שהמשימה מורכבת יותר -להתנהל כל כך הרבה זמן בתנאים של חוסר-ודאות, של חששות ושל מסגרות חינוכיות שפותחות וסוגרות את שעריהן באופן לא צפוי, תוך הוספת מעמסה משמעותית לכתפי ההורים.
מתברר שלא מעט ילדים בארץ שומעים את הוריהם מתנגדים לנעשה כעת במערכת החינוך - ומבטאים זאת באלימות מילולית של ממש. הם מבקרים, מגדפים וגורמים לילדיהם לשמוע מילים קשות ואלימות על הדמויות המשמעותיות שנמצאות איתם מדי יום, במשך שעות ארוכות.
אדגיש מיד, אין פסול בחשיבה ביקורתית ובהתנגדות למהלכים, זאת זכותו הטבעית של כל אדם והורה. המיקוד הוא בצורה שבה נעשית הביקורת - האם היא מתנהלת תוך כבוד לצוות החינוך, בשפה מכבדת ונאותה, בהקשבה וממקום של שוויון ערך בין בני אדם? לתפיסתי, בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתפרצות שאינה עולה בקנה אחד עם ערכים אלה.
כל המחקרים, מזה עשורים רבים, מוכיחים שההשפעה החינוכית על הילד מתקיימת בעיקרה בבית. ההורים הם הדמויות המשמעותיות המעצבות ומשפיעות על התפתחות הילד עד להפיכתו לבוגר ברשות עצמו. לבית הספר, לעומת זאת, יש אחוזי השפעה נמוכים יותר.
"אין פסול בחשיבה ביקורתית ובהתנגדות למהלכים, זאת זכותו הטבעית של כל אדם והורה. המיקוד הוא בצורה שבה נעשית הביקורת - האם היא מתנהלת תוך כבוד לצוות החינוך, בשפה מכבדת ונאותה, בהקשבה וממקום של שוויון ערך בין בני אדם?"
עכשיו חשבו על ילד היונק מהוריו ערכים של התנגדות באמצעות אלימות, שנאה, חוסר שוויון, חוסר יכולת לנהל דיאלוג. מה לומד ילד זה? יכולים לחשוב הורים אלה כי הם מלמדים את ילדיהם חשיבה ביקורתית, עמידה על עקרונות ועל זכות הבחירה. אך האם הדרך ראויה? הרי הדוגמה שסופגים הילדים היא לא על "מה" הוויכוח, אלא "איך" מנהלים אותו.
והדרך האלימה עלולה לחזור להורים אלה כבומרנג עם התבגרות הילד גם בתוך הבית הפרטי שלהם. האם אנחנו רוצים לגדל אדם שיצעד "עם הראש בקיר" כשמשהו לא מוצא חן בעיניו? האם אנחנו רוצים לגדל אדם שמתווכח בקולניות ותוך שימוש במילים בוטות? האם אנחנו רוצים לגדל אדם שמבטל את האחר ורק דעתו יכולה להתקבל?
כשמסתכלים כך על הנושא, ברור שמתוך כוונה הורית טובה להגן על הילדים, אנחנו מדגימים להם התנהגות שאינה רצויה ואינה עולה בקנה אחד עם הערכים החשובים לנו בבית ובחברה. לכן חשוב לעצור רגע, ולבחון שוב את דרך ההתנגדות. הרי אין ספק שניתן לנהל אותה גם בצורה אחרת.
הורים שמשתמשים בדרך בוטה כדי להביע את התנגדותם לרעיון מסוים, מעבירים לילדים שלהם ערכים של שנאה, ביטול האחר, התנשאות, חוסר התחשבות, קיצוניות ועוד, ואלה ערכים שנשארים לאורך זמן.
הורים צריכים לזכור שילדיהם מסתכלים עליהם ולומדים מהם. הדרך שבה הורים מתנהלים מול האחר בכלל, ומול דמויות סמכותיות במערכת החינוך בפרט, היא דרך שבה צופים הילדים ומפנימים. יש לזכור - בהסתכלות ארוכת-טווח, הילדים שלנו שוהים שנים ארוכות במערכת החינוך, ועלינו, כהורים, לעשות הכול על מנת ללמוד וללמד מודלינג של שיתוף פעולה, הערכה הדדית ולמידה משותפת, כי הרי המטרה של טובת הילד הפרטי שלנו היא משותפת.
חשוב בעיניי לעצור ולהודות להודות למנהלים, למורים ולצוותי החינוך, המצליחים לנווט את ספינתם בתקופה כל כך ארוכה של חוסר-ודאות, של שינויים תכופים, של התמודדות עם מחלות והיעדרויות, תוך דאגה למשפחתם הפרטית, וכל זה - תוך ניסיונות בלתי פוסקים לדאוג לרווחה הפיזית והנפשית של ילדינו הפרטיים.
הכותבת היא מרצה ומנחת הורים, מכון אדלר
