בין חלום להישרדות: מיומנו של אבא טרי לתאומות. בפעם האחרונה שנפגשנו, התאומות גאיה ואמה עדיין ישנו בעגלה והיו בסך הכול בנות שבועיים. כעת, רוב הסיכויים שאת הטור הזה תקראו כשהן יהיו כבר כמעט בנות ארבעה חודשים. בחיים הרגילים שלנו זה כלום זמן, אבל בעולמם של תינוקות, ושל הורים טריים, זו כבר ממש כברת דרך.
קראו עוד:
כבר מזמן הן עברו לישון במיטה כשהן זורקות את הידיים לצדדים ודורשות את המוצצים בדרכים יצירתיות, וגם קוראות לנו בפקודה להאכיל אותן. אם בעבר אנחנו שיגרנו את עצמנו לגינה עם העגלה לסיבוב כדי לעצור את הבכי שלהן, או לפחות להרגיע אותו, עכשיו זה כבר נהיה הרבה יותר קשוח. סף הגירוי של הקטנות למרבית הדברים עלה, וכך גם ההבנה שלנו והצורך במציאת פתרונות הקריאטיביים. בסך הכול קרנבל.
#האבא_של_התאומות מבין שיש לו עוד כל כך הרבה ללמוד, והפעם כבר על ההתחלה הוא שולח קריאה למישהו שם בקרב מקבלי ההחלטות במטרה להאריך את חופשת הלידה. ועד שמשהו יזוז עם זה, אז שישנו את השם השקרי כי זה הדבר הכי רחוק מחופשה. אשתי סיגל הייתה מציעה משהו כמו "תקופת הסתגלות".
הסרט "קטן עלינו"
קצת לפני הלידה חיינו בסרט כשאמרנו לאנשים ש"קטן עלינו", כי להפוך מזוג למשפחה של ארבע נפשות, זה לא קליל או פשוט. האם אפשר לנצח את המצב? תלוי באיזה מצב בדיוק מדובר. האם תמיד היד שלנו תהיה על העליונה? כבר הבנו שלא. למשל, כל נסיעה עם הרכב מצריכה הרבה אוויר לנשימה. זה מתחיל בהמתנה למעלית, עובר דרך המעצור לעגלה בעת פתיחת הרכב, ואז שליפת טטרות, הנפת שמיכות, הוצאת בנות, הכנסה לכיסאות, חגורות, מוצצים, קיפול עגלה, כמעט לפרק את הדלת של הבגאז', להתניע - ואז לייחל לנסיעה כמה שיותר רגועה.
כשהרכב בתנועה, לרוב הן לא בוכות. אבל כיאה לפקקים במדינה, אי-אפשר להיות בתנועה מתמדת גם בנסיעה של חמש דקות. אז קבעתי לעצמי הרגל - להשאיר כמה מטרים פנויים לנסיעה לפני קו העצירה או עד לרכב שלפניי, כדי שיהיה לי איזה מרחק ביטחון בין הגז לבין בכי. זה לא שהבכי מרגש אותי, אבל נחמד לפעמים להחליף מילה עם האישה ככה בסבבה, או סתם ליהנות מהשקט.
הקשב המפקדות
"זה מרגיש כאילו אתה כל הזמן חושב מה לעשות קדימה", אמרה לי אחותי טל כשיצאנו לסיבוב קטן עם העגלה. "תשמעי, הורים לתאומות חייבים להיות משימתיים, אחרת לא נצליח", אמרתי. "אני מבינה אותך, אבל אולי לפעמים תנסה לא לחשוב יותר מדי הלאה?", היא הציעה.
מצד אחד הבנתי על מה היא מדברת - לנסות להיות פחות דרוך כדי לא לבזבז אנרגיות. מצד שני, יש את ההבנה שלנו כזוג שצריכים ללכת כל הזמן יד ביד (גם אם אנחנו במקומות שונים) ולתקתק עניינים בעיניים עצומות. בין אם זה השכם בבוקר עוד לפני יציאה לעבודה, כשזה לחשוב על כל המשימות הקטנות שיכולות לסייע לסיגל לנשום בבוקר (לשים מים בבקבוקים, להכין אוכל במחלק מנות, להוריד את הזבל, לשטוף את הבקבוקים מהלילה). בהמשך היום, להיות השליח הפרטי שלה לסופר פארם ולהביא את החבילות בדרך חזרה מחדר הכושר (בינינו, אין לי מושג מה יש בחבילות חוץ מטיטולים אבל התחלתי כבר לזרוק ניחושים לפי המשקל), ובערב להיות פרודוקטיבי באמבטיות כדי שנוכל להיזרק מעט יותר מאוחר על הספה ולהירדם תוך צפייה באירועי החדשות שעבורנו מסתיימים ב-21:00 בערב.
אם כבר במשימות עסקינן, אז לענות על שאלות נהיה חלק בלתי נפרד מהכול. "אז איך הלילות?", הפך ל"מה נשמע?" החדש בימינו. מלבד האנשים הקרובים ביותר, אחרים לא באמת מתעניינים בשלומו של האדם שמולם, או שהם מתעניינים אבל לא מחכים לשמוע לפרטי-פרטים מה באמת קורה. אז באותו אופן התשובה שלי: "את/ה יודע/ת, לילה", תוך הגנבת חיוך. אין לי מושג אם זה נובע מחפירות או מעייפות מצטברת. תכלס, גם לפני כן הייתי מהטיפוסים שזורחים מהמיטה עוד לפני השמש. ומה יעזור להתלונן? או לפרט לאותו אדם איך עבר עלינו הלילה? עדיף להתמודד עם המציאות החדשה באופטימיות.
אין ספק שהסטטוס החדש מביא איתו ויכוחים וקשיים, וגם מרדף מתמשך שלא לכל שלב בו יש דדליין. זה מצריך רמות חדשות של סבלנות מצד כל אחד מאיתנו, ובעיקר הבנה שצריך להוקיר על הרגע - אפילו אם האנרגיה באותו זמן משחקת איתי מחבואים. זה חלק מהדרך, בן אדם.
מבצע סבתא
מאז אותה תמונה עם צמידים שצילמנו בבית החולים, כשרואים את הידיים של ארבעתנו, אני עדיין מעכל, מדי יום, את החלום של להיות אבא. אני מביט להן בעיניים ומבטיח להן שאדאג להווה ולעתיד הטובים ביותר. אני שם אותן לפניי תוך דאגה לאשתי. בשביל שאף אחד מאיתנו לא ישכח את עצמו, ועל מנת שנשמור על הלבה של הזוגיות בוערת, יש את העזרה שבדרך כלל אנחנו מבקשים מראש בלי להסס בשביל מה שנראה לעיתים כהישרדות יומיומית.
המומחיות הגדולות הן הסבתות, שבזכותן אנחנו מצליחים לשאוף שאכטה טובה של אוויר בדיוק כשצריך, יחד ולחוד. וגם אז, שניות אחדות אחרי הנפת הלחיים הרומנטית, הצצה קטנה בתמונות של הבנות מראה שהדברים הפשוטים בחיים מסבים לנו את האושר הגדול ביותר, ושהימים לפעמים רצים מהר יותר מגדולי האצנים. זהו, חייב לסיים, עוד מעט מקלחות. ניפגש בפעם הבאה.
שגיא פלדמן הוא אבא לתאומות, יועץ תקשורת, יוצר תוכן של העולם ומחבר הספר רחוק מכאן#התאומות_פלדמן #הבטחתילעצמי #האבא_של_התאומות
