הרשת החברתית הביאה תופעות חיוביות רבות, וכמובן גם סכנות. אחת מהן היא ה"סקסטורשיין" (sextortion), סחיטה מינית ברשת, המכוונת גם כלפי מתבגרים ומתבגרות. זה מתחיל בתמונה שנערה או נער שולחים לאדם זר, ומשם זה מתגלגל לאירוע בלהות של ממש. איך זה קורה בפועל, מה תפקיד ההורים, והיכן מצויה כיום המערכת החינוכית מבחינת הידע והטיפול במתבגרים?
מחקר חדש בשם "תופעת הסחיטה המינית ברשת, והאקולוגיה של הטיפול בה מנקודת מבטן של יועצות חינוכיות", בחן מדגמית את התופעה בקרב מתבגרים, ואת הבעייתיות הקיימת בשטח, בחברה ובמערכת החינוך.
עורכות המחקר, ד"ר דולב-כהן, מנהלת המרכז ללמידה וחקר פגיעות במרחב המקוון, וענבר נצר, סטודנטית לייעוץ חינוכי במכללת אורנים, מסבירות על התופעה: "'סקסטורשיין' היא תופעה חדשה יחסית של ניצול על רקע מיני, המתרחשת כאשר אדם מאיים על אדם אחר בהפצת תוכן מיני ברשת האינטרנט כדי לקבל תמונות או סרטונים נוספים, כסף או טובות הנאה".
קראו עוד:
"במחקרים שבחנו את שכיחות התופעה בקרב מתבגרים דווח על מספרים שנעים בין 11% לבין 22%, כאשר אחוז הנערות שנפגעו גבוה במידת שכיחותן מאחוז הנערים, והבעיה היא שרובן אינן מדווחות על הפגיעה מסיבות שונות. במחקר בחנו כיצד נתפס הנושא מעיניהן של יועצות חינוכיות, שטיפלו בתלמידות שנפגעו מכך, בחטיבות ובתיכונים בישראל".
מדוע בדקתן דווקא את עמדת היועצים החינוכיים?
"מכיוון שיש תת-דיווח והרבה מהנפגעים מתביישים וחוששים לדווח, וההורים לא תמיד יודעים על הפגיעה. בחלק מהמקרים היועצים החינוכיים הם אלה שנוח לשתף אותם, בין שמדובר בנפגע ובין שהדיווח מגיע מהחברים שיודעים על האירוע. זה הופך אותם לדמות משמעותית ולכן רצינו להביא את הקול שלהם. טיפול מיטבי שלהם, יכול לשנות את התמונה כולה עבור הנפגע או הנפגעת".
ונראה שהיחס שלנו כחברה לתופעה לא עוזר לקורבן לרצות לדווח או להתלונן. "קשה לנו כהורים וכאנשי חינוך להתמודד עם ההבנה ש'סקסטורשיין' היא תופעה שיכולה לקרות גם לצעירים נורמטיביים מבתים נורמטיביים", אומרת ד"ר דולב-כהן, "אני, כהורה, לא יכולה לחשוב על כך שזה יכול לפגוש אותי בבית הפרטי שלי. זה מעורר בי חרדה עצומה. לכן יותר קל לי למצוא הסבר לשאלה מדוע זה קרה. בניסיון הזה, אני בעצם מחפשת מה עשתה הנפגעת שהביא אותה למצב הזה".
רוב הנערות לא מדווחות על הפגיעה
נראה שמדובר בתופעה מושתקת למדי, כזאת שחלק גדול מהקורבנות מעדיפים לא לספר עליה, בעיקר לא להורים. "ניתן לראות שעל אף האיום הקשה בהפצה, הרי תופעת הסחיטה המינית ברשת, כמו פגיעות מקוונות אחרות, סובלת מתת-דיווח בקרב מתבגרים", אומרת ד"ר דולב-כהן, "במחקר שערכתי בעבר על 'סקסטינג' (תכתובות מיניות ושליחת תמונות עירום) בקרב מתבגרים בישראל, עם ד"ר צמרת ריקון, נמצא כי 52.6% מבני הנוער שהתבקשו לשלוח תמונת עירום שלהם לאחר לא שיתפו בעניין אף אדם, ו-5.8% בחרו לספר ליועץ, למורה, להורה או למבוגר אחר. מנתוני המשטרה עולה כי בשנים 2014–2017 נפתחו 643 תיקים הנוגעים להפצת תכנים מיניים ברשת, כאשר 20% מהם לוו בסחיטה או באיומים".
מדוע הקורבנות לא מדווחים?
"פעמים רבות הצעירות שנסחטו לא שיתפו בכך כי הן הרגישו בושה ואשמה על כך שמלכתחילה הן עצמן היו אלו ששלחו את תמונות העירום. ואכן מחקרים מעידים על כך שיותר ממחצית מהנערות שנסחטו, סיפקו את התמונות המיניות בעצמן. יש כאלו שחוששות מפגיעה נוספת, כאשר לצד זאת יש כאלה שחשים כי לא ניתן יהיה לעזור להם".
עד כמה התופעה של שליחת תמונות מיניות רווחת בקרב מתבגרים?
"באותו מחקר בנושא תכתובות מיניות ראינו ששכיחות התופעה בארץ דומה לזו שבחו"ל, ומדובר באחד מתוך ארבעה מתבגרים בכיתות ז'-י"ב בחברה הדתית והחילונית. ההשלכות של שימוש ב'סקסטינג' הן שהתמונות האלו עלולות להיות קלף בידי מישהו אחר שמנסה לסחוט את המצולמים, כדי להשיג תמונות נוספות, כסף או קיום יחסי מין. וכך, במחקר הנוכחי, רוב הבנות שנפגעו העבירו את התמונות מיוזמתן לבן הזוג. בשני אירועים לקחו את התמונות מהטלפון של הנפגעת, ללא הסכמתה".
והבעיה שחוסר הדיווח והטיפול עלול לפגוע במתבגרים עצמם בטווח הקצר ובעתיד: "מיעוט של פנייה לעזרה מציב את המתבגרים בסיכון, מכיוון שתוצאות הפגיעה המינית הן רחבות היקף ונוגעות לתחומים רבים בחיים. בקרב מתבגרים שעברו תקיפה מינית, נמצאו אחוזים גבוהים יותר של דיווחים על דיכאון, בעיות התנהגות ושימוש בחומרים מסוכנים. נערות שעוברות הטרדות מיניות נמצאות בסיכון לפיתוח הפרעות אכילה, הפרעות דימוי גוף ועוד".
שיפוטיות ובלבול בקרב המבוגרים
אחת הנקודות החשובות שעולה מהמחקר הנוכחי היא השיפוטיות הקיימת בקרב מבוגרים משמעותיים, והבלבול הרב סביב התופעה שבה הנפגעת שולחת את התמונות המיניות. במחקר נראה כי היועצות חשו בלבול, שכן לא היה להן ברור אם הנערה היא קורבן או שותפה. הן תיארו את הנערות אחראיות ואף שותפות למצבי הסחיטה, ובכך למעשה הן חיזקו דפוסים חברתיים של האשמת הקורבן.
"גם העיסוק של כמה ממרואיינות המחקר במאפייני הרקע של הנערות היה כרוך בהפקדת האחריות לאירוע אצלן והסרתה מהתוקפים, והוא משקף, בחברה היהודית וגם בחברה הערבית, ממצאי מחקר דומים שהראו נטייה להתייחס לבנות שעברו פגיעה מינית ברשת ככאלו ש'הזמינו' את הפגיעה".
נוסף על כך, היועצות החינוכיות התקשו בזיהוי ובהגדרה של אירועים אלה בתור אירועים של סחיטה מינית ברשת: "חלקן לא ראו הבדל בין 'סקסטינג', שנחשב לתופעה נורמטיבית ושגרתית בקרב מתבגרים בשכיחות גבוהה, לבין סחיטה על רקע התמונות הללו", מציינת ד"ר דולב-כהן, "והיה ברור כי מבחינתן פגיעה דרך האינטרנט עדיין נחשבת, כמו אצל מבוגרים רבים, כמשמעותית פחות מאשר פגיעה במרחב הפיזי".
האם גם בקרב היועצות עלתה שיפוטיות?
"כן, הן ניסו לתלות את הסיבות לסחיטה במשתנים הקשורים לקורבן ולרקע שממנו הוא הגיע, והבחינו בין אלה שהעבירו את התמונות המיניות בעצמם, ובין אלה שהתמונות נגנבו מהם. למשל, כשהיועצות ניסו למצוא את התשובה לשאלה, 'למה זה קרה?', הן התייחסו למצב רגשי או קוגניטיבי בעייתי, לנוכחות הורית נעדרת, למיניות מוגזמת. וכך, קיבלנו הסברים כמו, 'היא שידרה את זה כל הזמן, ממש חיפשה תשומת לב מינית'; 'התחושה הזו שאני לא אהובה יוצרת בור בנשמה והבור הזה חייב להתמלא איכשהו' ועוד. היועצות לא התייחסו כלל לצד הפוגע, ולכך שהוא האשם בסחיטה".
לצד זאת, ד"ר דולב-כהן מציינת כי היועצות התייחסו לצורך של הנפגעת בתמיכה חברתית, לחשיבות הקיימת בעבודה מערכתית, כזו שרואה את טובת הנפגעת ומייצרת לה מעטפת נכונה עם החברים, המשפחה וגורמי טיפול אחרים.
סקסטינג הוא לא דבר רע
נראה כי אם אנחנו כחברה רוצים לשנות את המצב, הרי עלינו לערוך שינוי הן בהגדרות הקיימות, והן בהעלאת המודעות לנושא. "כמבוגרים משמעותיים עלינו להבין ש'סקסטינג' הוא ביטוי של מיניות במרחב המקוון, ולא כל תכתובת מינית היא בהכרח רעה, ממש כשם שיחסי מין הם לא בהכרח בעייתיים. כשהביטויים של המיניות מגיעים בגיל שבו יש הבנה, הסכמה ורצון של שני הצדדים, ושההשלכות והסיכונים ידועים, התופעה אינה שלילית. עם זאת, עלולות להיות לה השלכות מסוכנות מכיוון שמדובר בתיעוד שעלול להיות מופץ ולחשוף את המצולמים לסיכון, כמו סחיטה.
ולהורים יש תפקיד חשוב במניעה: "הם צריכים להיות היוזמים של השיח הזה, כי לרוב הילדים לא יגיעו להוריהם וישתפו אותם שהם רוצים לשלוח תמונת עירום שלהם", אומרת ד"ר דולב-כהן, "ואם בחטיבה ובתיכון זו תופעה מקובלת, הרי עלינו ההורים ליזום את השיח הזה עוד לפני כן, שיח שידון במניעה לצד הסכמה ורצון הדדי. אנחנו יודעים שהרבה פעמים לנפגעים קשה לשתף מבוגרים, אבל הם משתפים חברים, כך שצריך לנהל שיח גם על האחריות של הצופים מן הצד, ועל כך שלילד שלי יש אחריות לשמור על החברים/ות שלו אם נפגעו. השיחות אמורות להיות כמובן גם עם הבנים וגם עם הבנות, לכולם יש אחריות לשמור על האחר וכולם עלולים להיפגע".
מה עושים אם הילד/ה נפגעו ברשת?
"כללית, אנחנו רוצים לייצר בבית מקום בטוח עבורם לשתף אותנו. גם אם הם שלחו תמונה והיו לכך השלכות קשות, הם לא אשמים. הקורבן הוא תמיד קורבן והוא לא אשם. אני, כהורה, צריכה לראות את הפגיעה ולהיות שם איתם ועבורם. צעירה שנסחטה, לא בחרה להיסחט. היא בחרה לשלוח תמונה והאמינה בצד השני, אבל מצאה את עצמה קורבן לתופעה קשה. לכן, צריך לזכור שבמקרים כאלה אנחנו לא מאשימים את הנפגעת אלא מכילים את הכאב, ועוזרים לה לפי הצורך שלה".
