"עלול לקרות לכל משפחה". מנכ"לית ארגון בטרם באולפן ynet
(צילום: משה מזרחי)
הראל חיים מדלעי, בן חמש, טבע בבריכה בבת ים. במשך כשבוע נלחם על חייו בבית החולים וולפסון, עד שהרופאים נאלצו לקבוע את מותו. אמו שירה כותבת לבנה:
"עוד שבת בלעדיך, עוד שבת שלא דומה למה שהיה לנו לפניך. עוד שבת שאני ואבא רק ישנים, עוד שבת שאני מחכה שתבוא אליי. שאראה אותך, אנשום אותך לעוד כמה רגעים. כניסת השבת - עם מי אריב שיבוא להתלבש? מי יגיד לי שהוא רעב ואגיש לו צלחת מרק תימני עם עוף ותפוחי אדמה כמו שהוא מבקש? מי ילכלך את הרצפה אחרי ששטפתי, ויגיד לי בחיוך - 'אני אנקה, אל תדאגי'. כמה חיכיתי בקידוש שתיגש אליי לקבל חיבוק, שתגיד לי 'אני עייף' ותביא את השמיכי שלך, ועל הספה בסלון תשכב ותירדם".
"להיכנס לחדר שלך לראות את הציורים על הקיר, כן, כן, אותם ציורים שציירת דקה אחרי שעברנו לבית וגיליתי שיש לי בבית צייר צעיר. ציורים שקיבלו משמעות אחרת. כל פינה בבית זה אתה. שבת בבוקר, יום יפה, ואתה חסר לי. הפרטנר של הקפה. מי ישאל אותי 200 שאלות בדקה, מי ינהל איתי שיחות ברומו של עולם וישאיר אותי נפעמת ולא מאמינה?".
קראו עוד:
"הראלי, כל מה שאכתוב ואומר זה כלום לעומת הילד שהיית באופן בלתי יתואר. העולם הזה היה קטן מדי להכיל את מידותיך הטובות, שהיו גדולות. המשמעות שלך בחיים שלנו, הזכות האדירה שבחרת בנו לגדול כאן, להיות לך למשפחה. נגעת בכל אחד ואחת מאיתנו ובירכת אותנו בדרך שלך", כותבת שירה.
"מוצאי שבת הגיעו ואני מחכה שתגיד לי 'אמא התקלחתי, אפשר סרט?'. ילד שלי, ילד אהוב, אתה בכל מקום. אתה בכל חלום. אתה חלק, אתה נוכח. אתה תמיד נשאר, לעולם לא בורח. אתה הבית, אתה הלב, ואותנו לעולם לא עוזב.
"מי יעשה לי 'ועדת ביקורת' לפני היציאה לעבודה? מי יזכיר לשים בושם, או להסתכל במראה ולוודא שהחצאית לחולצה מתאימה? מי ישפריץ על עצמו בושם של אבא כי ככה הוא אוהב? מי ישגע לי את השכל עד שיתפוצץ לי הראש אבל אני אוהב אותו כל כך, עד כאב?".
"פעמים רבות ילדים נוטים לתת לנו תחושה שהם יכולים, גדולים, לא צריכים את ההנחיה שלנו. אבל אנחנו מדברים על ילדים שהם חסרי ישע - והתפקיד שלנו הוא להציב את גבולות הבטיחות, לסדר את השטח ואת הסביבה בצורה נכונה"
"איך ממשיכים מכאן? איך לומדים ללכת בשביל חשוך כל כך? איך מתעוררים בבוקר כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות, ומנסים לפקוח עיניים ולהמשיך לחיות? כנראה שלעולם לא נדע, כנראה שלעולם לא אבין, אבל אני יודעת ילד שלי שזכיתי בך. לזמן קצר זכיתי בילד מדהים. תודה לך על הזכות ללמוד, תודה לך על כל הטוב הזה שבך. אני מבטיחה לך להמשיך איתך יד ביד, יחד בכל הכוח. אתה תמיד איתי, נשמתך היא נשמתי, ליבך הוא ליבי. דמך זורם בתוכי. אוהבת כל כך, מתגעגעת. מחכה ליום שבך שוב אוכל לגעת".
המקרה הקשה של הראל הוא חלק מסטטיסטיקה כואבת שלפיה בחופשת הקיץ חלה עלייה של 33% בתמותת ילדים בשל תאונות שונות, ביחס לשאר ימי השנה.
"זה עלול לקרות לכל משפחה, בכל מקום ומעמד"
מנתוני ארגון בטרם לבטיחות ילדים עולה כי בחמש השנים האחרונות זינק מספר מקרי טביעות ילדים למוות בכ-50 אחוזים. אורלי סילבינגר, מנכ"לית הארגון, מסבירה בריאיון לאולפן ynet: "ב-1 ביולי כל שגרת החיים, בכל משפחה, משתנה. עד אז הילדים נמצאים במסגרות, ההורים יודעים איפה הם ומתי, המסגרות הללו יודעות להגן על הילדים שלנו. פתאום, עם תחילת החופש הגדול, 'החבילה' עוברת להורים - שאצלם השגרה דווקא נשארת כפי שהייתה.
"כאילו אומרים להם 'קחו, תהיו איתם חודשיים, אצלכם דבר לא משתנה. תמשיכו ללכת לעבודה ולחיות כרגיל, ועכשיו גם תטפלו ותהיו אחראים על סדר היום המשפחתי החדש'. יש פה קושי אמיתי", היא מציינת, "כהורים, אסור לנו להגיד 'לנו זה לא יקרה' - כי זה קורה. בכל משפחה, מקום או מעמד סוציו-אקונומי, זה עלול לקרות".
סילבינגר התייחסה לטביעות ילדים שמתרחשות בחופי הים: "פעמים רבות נוח למשפחות להגיע לחופים משעות מאוחרות, אחרי יום העבודה, ועד שהם מגיעים לים, בחלק מהמקומות כבר אין שירותי הצלה. לעתים מדובר בחופים לא מוכרזים".
האסונות עלולים לקרות גם בבריכות ביתיות. "בשנים האחרונות אנחנו רוכשים יותר ויותר בריכות ניידות מהסוג הזה", היא אומרת, "קונים אותן באופן חד-פעמי, לא בסכומים גבוהים, וכך לא צריך לשלם עשרות שקלים בכל פעם שהולכים לבריכה. טביעות קורות גם בבריכות של צימרים, שאולי שם לא גידרו אותה, או לא נעלו את הגישה אליה".
כמעט מחצית מתאונות הדרכים - בחודשי הקיץ
לדברי סילבינגר, הסיבה לכך בין היתר קשורה גם כן בהימצאות הילדים בחופשה - הם יוצאים הרבה יותר מהבית, הולכים עצמאית למקומות שונים, וכך נפגעים בכביש. עוד היא מציינת כי שתי קבוצות הגיל העיקריות שעלולות להיפגע הן ילדים בגיל הרך, ובני נוער בגילי 17-15. "גם כנוסעים בכלי רכב הילדים נפגעים יותר, כי יש הרבה יותר נסיעות משפחתיות לחופשים למשל", היא מסבירה עוד, "והם נפגעים גם כתוצאה משכחה ברכב, אף שזה לא תחת הגדרה של 'תאונות דרכים'".
אז מה עושים?
סילבינגר ממליצה לא לתת לילדים קטנים לשחות לבד או לחצות כביש, פשוט כי בגילים אלא יש מערכות שטרם התפתחו - קוגניטיבית, פיזיולוגית ועוד. "התפקיד שלנו, כהורים, הוא ללוות אותם ולהראות להם את הדרך הבטוחה ביותר. לצמצם את המפגש עם הכבישים, וגם אחרי ששחררנו אותם לחצות כביש - ללכת אחורה, להסתכל ולוודא שהם עושים את הדברים נכון.
"פעמים רבות ילדים נוטים לתת לנו תחושה שהם יכולים, שהם גדולים, שהם לא צריכים את ההנחיה שלנו. אבל אנחנו מדברים על ילדים שהם חסרי ישע - והתפקיד שלנו כמבוגרים הוא להציב את גבולות הבטיחות, לסדר את השטח ואת הסביבה בצורה נכונה. ללמד התנהגויות בטוחות, ולייצר סביבה בטוחה, בחוץ וגם בבית, שכן גם בסביבה הביתית עלולות להתרחש תאונות".
