מפגש רביעי: טיפול עצמי להפחתת שימוש במסכים
בשבועות האחרונים למדנו איך לאבחן שימוש מוגזם, להפחית את הסטרס בבית, ולהתחזק כיחידה הורית. עכשיו, בתקווה שאנחנו שקטים ומאוחדים יותר, נדבר על גבולות - אחד הנושאים החשובים ביותר בבית. אם נשאל את ההורים במשפחות שמתמודדות עם שימוש יתר במסכים מצד ילדיהם, נראה שרובם חשים שאין להם יכולת או סמכות להשפיע על התנהגות זו באמצעות מילים. כלומר, רוב ההורים יגידו שהם מרגישים שילדיהם פשוט לא מקשיבים להם.
צפו במפגשים האחרונים:
במקרים מסוימים של שימוש מוגזם במסכים, הילדים שלנו עלולים לחוות אתגרים שונים בתפקוד. הכישורים הטבעיים של הבן או הבת שלנו עשויים להצטמצם, ויש מקרים שגם הכישורים החברתיים שלהם עלולים להיפגע. לעיתים הם אפילו שוכחים קודים חברתיים מהם. עם ובלי קשר, את הגבולות שאנחנו רוצים להציב בבית נבנה מתוך תקשורת. כך, נעזור להם ללמוד שוב למה לשים לב, ומה באמת חשוב בתוך הקשרים השונים שהם יוצרים.
לעודד שיחה על גבולות
גבול, בגדול, הוא הדרך שלנו להבהיר לילדים שלנו מה נכון עבורם. פחות מדובר ב-'מה מותר ומה אסור', אלא יותר לכיוון שאנחנו נרצה שהם יפנו. שיחה על גבולות היא משהו שצריך לעודד, בעוד שגבול לא מביע סמכות אלא בעיקר כיוון - וזה אחד מהבלבולים השכיחים. הגבול הוא לא מבחן סמכות מול הילדים, אלא הצהרת כוונות, מפה שההורה מתווה. לא מדובר בדבר פשוט, אך התועלות שבו חשובות ורבות.
כאשר אנחנו עושים זאת באמצעות תקשורת - שיח משותף - אנחנו בונים שוב את הכישורים החברתיים של הבן או הבת שלנו. גבולות הם מעין "מפת סימנים" שתפקידה הוא לתווך את העולם, את הנורמות החברתיות, את החוקים של הסביבה, המשפחה והחברה. כאשר גבול מוצב באולטימטום או בעונש, הוא מלמד הרבה פעמים את המתבגר מי מחזיק בכוח - ופחות איך מתנהלים בסיטואציה שבה הוא נדרש לגמישות ופתרון יצירתי.
כשאנחנו בוחרים לשים גבול שיעזור למתבגרים שלנו, ראשית, עלינו לבחור במה להתמקד. נתחיל מדבר מה שהוא החשוב לנו ביותר, ששני ההורים מסכימים עליו, ושהוא ישים כאן ומיד (כלומר, שתהיה השפעה בטווח הקצר ולא בעוד שנים).
הילדים מתנגדים? מצוין!
כן, התנגדות היא דבר מבורך. היא מאפשרת לנו ליצור שיח עם הילדים שלנו, ולהבין למה הם מתנגדים, מה הם חושבים אם כך שנכון, ולפי מה הם קובעים את עמדתם. השיח הזה חשוב לאותו רגע נקודתי, וגם הלאה. כדי שאותו גבול שהגדרנו והצבנו באמת יישאר ולא יעברו אותו, הוא צריך להתגבש בשיתוף פעולה.
איך עושים זאת? איך הופכים את הדבר שבו אנחנו מאמינים למציאות? אנחנו קראנו לכלי הזה - גבולות של האו"ם, מילה המורכבת מראשי התיבות של "אכיף", "ודאי" ו"מידי".
א'. אכיף. זהו גבול שניתן לאכוף אותו בקלות יחסית על-ידי ההורים עצמם.
ו'. ודאי. הכוונה היא לגבול מדויק ככל הניתן, ידוע מראש וברור לשני הצדדים. כלומר, "אם תפעל בצורה מסוימת, התגובה/התוצאה תהיה ברורה".
מ'. מידי. התגובה שלנו כאשר הגבול נחצה, שעליה להיות כזו שאפשר יהיה להפעילה כאן ועכשיו.
בשלב זה אנחנו מציעים לכם לחשוב מה הדבר החשוב ביותר מבחינתכם אצל המתבגר או המתבגרת שלכם ברמה כללית וגם פרטנית. הסכימו על כך, בדרך לפתיחת ערוץ דיאלוג עם המתבגרים, וליצירת הגבול הראשון לפי כללי האו"ם. לגבי יצירת דיאלוג ותקשורת, חשוב לזכור שהפעמים הראשונות נועדו לתרגול - גם של הפחתת הסטרס, גם של חיזוק היחידה ההורית וגם של בחירת הדבר החשוב לנו, ובהתאמה - של שימת הגבול. ייתכן שבפעמים הראשונות נתקשה יותר להצליח, אך חשוב שלא לוותר ולהמשיך להשתפר.
שאלו את עצמכם: עד כמה הגבולות שאתם מציבים בבית יעילים ונעשים מתוך דיאלוג?
1. כמעט ולא
2. קצת מאד
3. קצת
4. חלקית
5. הרבה
6. הרבה מאד
7. כמעט תמיד
רשמו לכם בצד את התשובה, לצד תשובות השאלונים שמילאתם במפגשים הקודמים. בשבוע הבא, נפתח פתח נוסף ליצירת תקשורת בבית, בין היתר באמצעות תרגילי הקשבה לפני תגובה.
הכותב הוא פסיכיאטר, מנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית, מפתח הטיפול העצמי לשימוש מוגזם במסכים
