"אני חייבת לשנות נוף", אמרתי נחרצות לבן הזוג שלי, אחרי שבועיים מתוחים ומורטי-עצבים. "מה כבר ביקשתי, להיות אימא? מילא טיפולי פוריות, אבל למה להוסיף עוד צרות? זה נראה כאילו אלוהים לא רוצה שאהיה אימא", הוספתי בכעס. הוא כבר יודע שיש רגעים שאני מעדיפה שהוא לא יגיד שום דבר ורק יחבק. אז הוא חיבק אותי, חזק.
קראו עוד:
עברנו שבועיים קשים, מאוד. בביקורת שגרתית מצאו אצלי תאים טרום-סרטניים בצוואר הרחם. רצנו מבדיקה לבדיקה, ממומחה למומחה, ממתינים עוד ועוד לתוצאות כדי להבין במה מדובר, ואם בכלל נוכל להמשיך את טיפולי הפוריות.
התסכול כרסם בי, הפחד הרעיד אותי וכל הזמן החזקתי את עצמי חזק כדי שהתקווה לא תתנפץ לי לרסיסים. אחרי שלוש בדיקות מכאיבות, שלוש תוצאות מעבדה ושלוש פגישות עם רופאים קיבלנו את הבשורה: אפשר להמשיך בטיפולי הפוריות (!say hallelujah).
אז החלטנו לשנות נוף, וכמו שביקשתי נסענו לעיר השמש הנצחית – אילת. קצת חופש ופסק זמן יכולים לעשות רק טוב. אבל החיים כמו החיים, ממשיכים. ובחיים שלי אני מטופלת פוריות בחופשה. ומהרצון להיות אימא, אין ממש חופשה.
עם הקפה של הבוקר הראשון בחופשה, קיבלתי מרופא הפריון שלי טופס שאותו אני צריכה לשלוח הלאה. נכנסתי למייל ושלחתי את הטופס לכתובת שאליה הוא צריך להגיע. הספקתי ללגום כמה שלוקים מהקפה, והטלפון שלי שוב מצפצף.
קיבלתי חזרה מייל: "חסר טופס, לצורך הגשת הבקשה יש לצרף טופס נוסף". אני שונאת בירוקרטיה, וגם את העובדה שהיא מפריעה לי לשתות את הקפה בשקט. עוד כמה התכתבויות עם הרופא, עוד מייל נשלח, עוד טפסים. לעזאזל, הקפה שלי כבר הספיק להתקרר. אז הקפה הלך והרגשתי שאיתו הלכה לה גם החופשה. חשבתי לעצמי שהאשליה הזאת, שבזמן שאני בחופשה החיים סביב נעצרים, היא כמו שמש שקרנית ביום חורף בהיר.
נתתי לעצמי לשהות במחשבה הזאת כמה רגעים. השמש האילתית הציצה בין העננים האפורים של חודש פברואר, ובכל פעם שהיא הופיעה, הצלחתי להרגיש את החמימות שלה. וזו הייתה חמימות נעימה, קלילה, לא היה חם וגם לא קר, זה היה בדיוק במינון הנכון.
מינון, מינון, מינון. האם המחשבה שהלך הקפה היא קיצונית? האם הרחקתי לכת עם המחשבה שהלכה לה החופשה? רציתי שקט, אז למה אין לי? לא הצלחתי לענות על השאלות האלו באותו הרגע. הראש שלי היה עוד במחשבות על הטפסים שנשלחו קודם במייל.
"הקפה לא טעים לך?" שאלה בפליאה המלצרית. הקול שלה הצליח לנתק אותי מהמחשבות, ולפני שהספקתי להשיב לה היא המשיכה - "להזמין לך קפה חדש?"
"כן", עניתי בנימוס. כעבור כמה רגעים הונח על השולחן קפה חם. הטלפון שלי שקט כבר דקות ארוכות והשמש שוב מציצה מבין העננים. הסתכלתי על הים ונהניתי ממראה הגלים וההרים סביבם. לא ראיתי את כל היופי הזה קודם לכן, העיניים שלי היו נעוצות בסלולרי והמחשבות שלי היו מתוסכלות מאי-השקט שנוצר.
קיבלתי את התשובה שחיפשתי. החופשה לא הלכה, גם לא הקפה, ושקט יש לי בשפע. סך הכול, זה היה רגע קטן ומעצבן בתוך חופשה גדולה ומפנקת. רגע בא ורגע הולך, כל רגע משתנה. ועכשיו, התחיל רגע חדש. הטלפון חזר לתיק, הקפה חם, יש בריזה מלטפת, ובדיוק כמו שרציתי - שיניתי את הנוף. והוא מהמם.
ליאת לפקוביץ' היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
