לידה שקטה היא חוויה קשה וטראומתית, בין הכואבות ביותר שאישה יכולה לעבור. שרון עמר (44) חוותה אותה פעמיים, כשילדה שני תינוקות מתים תןך שנתיים. אפילו שבבית היו לה כבר שלושה ילדים מנישואיה הראשונים, היא הביאה לעולם עוד שני ילדים בעזרת פונדקאית. "לא אוכל לסלוח לעצמי על שלא נתתי לתינוקות שלי חיים. אבל, אפשר לקום מזה ולהיות מאושרים", היא אומרת.
"לפני חמש שנים וחצי ילדתי את הבן המושלם שלי. הוא היה קטן, בגודל של חצי תינוק, אבל שלם לגמרי", מספרת שרון עמר, בת 44, על הלידה השקטה שעברה, שלא הייתה ראשונה. "כל האיברים שלו היו במקום. היו לו אפילו ציפורניים ארוכות על קצות האצבעות. רציתי לגזור לו אותן לפני שלקחו אותו ממני. מת. עטוף בשמיכה. שותק. לא בוכה. ישן. עוצם עיניים. חיבקתי אותו, נישקתי אותו ומסרתי אותו לקבורה. ואז התפרקתי". שנתיים לפני כן, ילדה עמר תינוקת בלידה שקטה, אבל אותה היא לא הסכימה לראות. מאז, נולדו לה שתי בנות נפלאות, והיא אימא לעוד שלושה ילדים בגילי העשרה מנישואיה הראשונים, אבל את התינוקות המתים שילדה - אחת בשבוע ה-25 להיריון והשני בשבוע ה-26, היא לא תשכח לעולם.
קראו עוד:
"אני חולמת עליהם בלילה, אבל לעיתים רחוקות מדי. אני מבקשת מהם לבוא אליי יותר בחלומות, אבל הם לא באים מספיק", היא אומרת וקולה הצלול נשבר מדי פעם כשהיא נזכרת איך החזיקה בידיה את תינוקה המת. "הוא נולד מושלם ויפה ומת. בלונדיני קטן ויפה כמו מלאך. הוא נראה ישן, אבל כשהחזקתי אותו הגוף שלו היה קצת קשה".
את מסוגלת לחזור לרגע שבו החלטת שאת רוצה להחזיק אותו לפני שאת נפרדת ממנו לנצח?
"מאז הלידה השקטה הראשונה שחוויתי ועד ללידה השקטה השנייה עבר פרק זמן, וכשנכנסתי ללידה השקטה השנייה כבר ידעתי שאני צריכה את הפרידה הזו. הפעם לא ויתרתי עליה, כי היא חשובה. מכיוון שהרופאים חששו לעשות לי גרידה נוספת, כי עברתי הפלות לפני כן, הפעם הודיעו לי שאני צריכה ללדת בלידה רגילה. היו שם את כל השלבים - אפידורל וצירים, והמתנה לפתיחה מלאה. בשלב מסוים בעלי יצא לרגע, והייתי לבד בחדר, ופתאום התינוק נלחץ החוצה בלי שעשיתי כלום. היו כמה דקות שהייתי איתו לבד בחדר. חבל הטבור עוד היה בפנים והוא היה בין הרגליים שלי.
"התחלתי לצרוח כמו מטורפת והמיילדת חזרה לחדר. כשהיא שאלה אם אני רוצה לראות אותו מיד עניתי 'כן'. כשהיא הביאה לי אותו, עטוף ומת בתוך הידיים, זה היה רגע שבו רק אני והתינוק ואלוהים היינו בחדר. הרגשתי כאילו שאני ביקום מקביל, פחדתי שאיבדתי את השפיות, שאני לא נמצאת. אבל פתאום הבחנתי שחזרתי למציאות, שיש רעש מסביב, שאומרים לי שאני חייבת ללחוץ את השיליה, ובעלי חזר לחדר וסיימתי את הלידה על אוטומט. כמו בובה".
עמר מספרת על הלידות הראשונות שעברה: "כשהכרתי את בעלי הייתי גרושה עם שלושה ילדים, שנולדו בצורה טבעית, כולם בניתוח קיסרי. הפעם הראשונה בחיים שלי שבה חוויתי לידה וצירים ואפידורל ולחיצות, הייתה למרבה הזוועה בלידה השקטה שבה נולד התינוק המת שלי. אבל אני רציתי כל כך לתת לעופר, בן הזוג שלי, את הזכות להיות אבא".
מיד אחרי הנישואים היא נכנסה להיריון ראשון, שהסתיים בהפלה, ואחריו חוותה עוד שתי הפלות. "ואז התחלנו לברר מה קורה. כל הבדיקות היו תקינות, ולכן הרשינו לעצמנו להיכנס למסלול של הפריות עם טיפולים הורמונליים קשים מאוד, עד שנכנסתי לבסוף להיריון", היא משתפת, "כבר מתחילתו הוא היה בעייתי, עם הרבה דימומים. הייתי בשמירה עד הסוף המר, ובשבוע ה-25 ירדו המים לגמרי. הייתה לי בתוך הבטן עוברית חיה ובועטת, אבל בלי טיפת מים, והרופאים הודיעו לי שצריך להפסיק את ההיריון, כי בלי מי שפיר היא לא תשרוד ואי אפשר להזריק מי שפיר. גם אי אפשר ליילד ולהחזיק באינקובטור בשלב כל כך מוקדם. הייתי חייבת ללכת ללידה שקטה. הלידה השקטה הראשונה שלי. זה היה מאוד טראומטי, חצי לידה וחצי הפלה בהרדמה".
את ביקשת להיות מורדמת?
"כן. לא רציתי להרגיש כלום. לא רציתי לראות את העוברית המתה שיוצאת מהגוף שלי. אבל התאוששתי והתחלתי לנסות שוב, והפעם נתנו לי זריקות שיתמכו בהיריון. על פניו לא הייתה סיבה לחשוד שזה יקרה שוב, הרי ילדתי שלושה ילדים, הייתי צעירה עדיין, בת 36, ולהיריון הזה נכנסתי עם תמיכה מוחלטת מהיום הראשון, אבל למרבה הטרגדיה, ועל אף שהייתי מטופלת אצל הרופאים הכי טובים, בשבוע ה-26 שוב ירדו לי המים. אני זוכרת את עצמי, תוך כדי שהמים יורדים לי, צורחת בטלפון לפרופסור שטיפל בי, 'אבל הבטחת, הבטחת שזה לא יקרה שוב'.
"להחזיק את הילד המת שלך בידיים, כשלפני חמש דקות הוא בעט לך בבטן ואת הרגשת אותו, והבטחת לו שיהיה בסדר ושהוא לא ימות כמו אחותו, אין לי מילים להסביר את זה. לפני רגע דיברתי איתו, ופתאום אני צריכה לחתום על מסמכי קבורה. איך זה יכול להיות? לקבור את התינוק הקטן והיפה והמושלם שלי? אולי הוא רק ישן? פשוט תינוק ישן? כששאלו אותי בחדר הלידה האם אנחנו רוצים לקבור אותו, או שבית החולים ידאג לסידורי הקבורה, אמרתי לבעלי 'עזוב, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה'. אני יודעת שבבית שמש יש בית קברות לנפלים, לתינוקות ועוברים שלא נולדו בחיים, אני יודעת שהוא שם".
אמרתי למיילדת, 'אני מתחננת, קחי את העריסה', אבל היא אמרה שאי אפשר. גם את הלידה לא צריך לעבור כשמעבר לקיר נשים לוחצות וצורחות ובסוף יש בכי של תינוק, ואצלנו דממה. העריסה באה לי בסיוטים, חודשים ליוותה בלילות. חוסר רגישות משווע"
איך הרגשת כשחזרת הביתה בידיים ריקות?
"שאין לי בשביל מה לחיות. נכון שבבית היו הילדים הגדולים ובעלי, אבל זה לא עניין אותי. בסופו של דבר, זה כמובן מה שהחזיק אותי. הילדה הקטנה הייתה אז ביסודי, ואיך שחזרתי מבית החולים היא בדיוק חזרה מבית הספר, והסתכלתי עליה והבנתי שאני חייבת להמשיך לחיות. אמרתי לעצמי, 'אין לך את הפריבילגיה ללכת להתאבד, הבאת שלושה ילדים תרימי את עצמך בשבילם', אבל אני לא רציתי לחיות בשלב ההוא. לקח לי המון זמן לבחור בחיים".
"מה פגום בי?"
מה שהציל אותה, היא אומרת, הייתה קבוצת תמיכה בפייסבוק בשם "חיבוק בשקט", שם הבינו הנשים בדיוק מה עובר עליה. "אבל גם שם אמרו לי, 'איך זה יכול להיות שעברת את זה פעמיים. איך זה הגיוני?' וגם אני חושבת לעצמי כל הזמן מה פגום בי, מה דפוק בגוף שלי שהרגתי שני ילדים, שלא הצלחתי לתת חיים לשני תינוקות שלי שסמכו עליי שאביא אותם לעולם? למה אני לא מצליחה ללדת כמו אישה רגילה ילד חי? למה אני יולדת ילדים מתים?"
אנשים, היא אומרת, לא באמת יודעים מה המשמעות של לידה שקטה. "ולכן גם הסכמתי להתראיין ולהיחשף. כדי לעזור לזוגות אחרים שעוברים את זה. כי זה לא להיכנס לגרידה, מרדימים אותך ואת עוברת הפלה, שגם זה קשה מאוד. אלא זה לשאת את העובר בתוכך, זה להרגיש אותו בבטן, זה ללמוד איך הוא מתנהג, למשל כשהייתי אוכלת בערב משהו מתוק ושוכבת על צד ימין ידעתי שכך אני מתקשרת איתו וגורמת לו להגיב ולבעוט בי מבפנים, וכשהייתי משמיעה לו מוזיקה ידעתי שהוא שומע כי הרגשתי שהוא מגיב. היו לנו כבר יחסים. הכרתי אותו. וכשילדתי אותו מת וראיתי אותו והחזקתי אותו, ביקשתי ממנו סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליו ולתת לו חיים".
בשנתיים הראשונות לאחר מותו, עמר ביקשה מהתינוק שלה לבוא אליה בחלומות ולהביא איתו גם את אחותו המתה. "אמרתי לו, 'אני יודעת שאתם יחד בגן העדן של התינוקות המתים. תגידו לי שאתם בסדר ושאתם רואים מלמעלה את מנור ואת רנה האחיות שלכם, שנולדו לנו אחריכם. תגידו שאתם שמחים שהן באו, כי אני יודעת שאתם שלחתם לי אותן'".
ולא סתם, היא מספרת, לילדים שנולדים אחרי לידות שקטות נהוג לקרוא "הקשת בענן". את חלום ההורות המשותפת הגשימו שרון ועופר בעזרת אימהות פונדקאיות. "אני מצטערת להישמע קלישאתית ודרמטית, אבל גם ממנור ורנה כשנולדו ביקשתי סליחה על כך שלא הצלחתי אני בעצמי לשאת אותן, כי יש משהו כושל בגוף שלי", היא אומרת. "דיברתי אל מנור ורנה לכל אורך ההיריון והסברתי להן שמכיוון שלא רצינו שהחיים שלהן יסתיימו כמו אצל האחים שלהן, בשבוע ה-26, שמנו אותן בתנור של אימהות אחרות ושהפונדקאיות שלהן, טהונה וליה, שמרו עליהן. כל יום שעבר במהלך ההריונות של מנור ורנה, שנוצרו מביציות שלי שנשאבו באותו סבב של העוברים שמתו, נראה לי כמו נצח".
חוסר רגישות משווע
עמר עובדת כבר 25 שנים במשרד הבריאות, כמנהלת רווחת מטופלים, ולפני 15 שנה הייתה מרכזת הוועדה לפונדקאות. כשהיא מספרת לי את זה היא צוחקת: "הייתי אז אישה רגילה שילדה שלושה ילדים אחד אחרי השני, וכשהייתי פוגשת את כל הנשים שכמהות לילד ושומעת את הסיפורים שלהן כשבאו לבקש אישור לפונדקאות - הלב שלי יצא אליהן. מי היה מאמין שבסוף אני, שרון עמר מרכזת הוועדה, אהפוך להיות אחת מהן, ואלך למסלול פונדקאות? ולא פעם אחת, פעמיים. תקראי לזה דלתות מסתובבות, צחוק הגורל, אבל הייתי שם".
גם היא, כאשת משרד הבריאות, חוותה את הקושי הנוראי של לידה שקטה במסגרת של בית יולדות פעיל. "ולכן אני מברכת על המודעות שהולכת וגוברת בנושא, בין אם זה בפורומים ברשת ובין אם בבתי החולים עצמם, שהיום כבר מבינים איך לנהוג בלידות שקטות. כי כשאני נכנסתי לחדר הלידה ללדת תינוק מת, וראיתי את העריסה מול העיניים וזה שבר אותי. ואף אחד לא הסכים להוציא את העריסה מהחדר. אמרתי למיילדת, 'בבקשה, אני מתחננת, קחי מכאן את העריסה', אבל היא אמרה שאלה הנהלים ואי אפשר. גם את הלידה עצמה לא צריך לעבור כשמעבר לקיר נשים לוחצות וצורחות מכאב ובסוף יש בכי של תינוק שמפצה על הכול ואצלנו דממה. נכון שהיום כבר מבינים את זה, ושהיום זה כבר אחרת, אבל העריסה הזו באה לי בסיוטים. חודשים היא ליוותה אותי בלילות. זה חוסר רגישות משווע. גם לאשפז אותי במחלקת יולדות אחרי הלידה שקטה, ומזל שאחרי לילה אחד ביקשתי והעבירו אותי למחלקת נשים. וגם זו סיבה עבורי להתראיין ועל אף שאני יודעת שנעשו הרבה דברים ששינו את המצב, צריך שנשים אחרות ישמעו את הדברים".
אחד הדברים שהשתנו מאז הוא הקמתו של מרכז "בדרכך" שאותו יזמה ומנהלת ד"ר דליה אדמון, במטרה להקל על המשא והחוויה בזמן אובדן היריון וסיום היריון. "המרכז, שפועל במסגרת המרכז הרפואי שיבא, הוא המרכז הרב-תחומי הראשון בארץ לאובדן וסיום היריון, ונועד לרכז כמה שיותר שירותים במקום אחד, כדי להקל על המצב. המטרה היא להוריד את המעברים בין מטפלים, לצמצם את הצורך לספר את הסיפור שוב ושוב, לוודא שיש צוות ייעודי שעבר הדרכה ויצליח לעגל את כל הפינות ברגע הקשה הזה. הצוות יודע שבחדר הלידה נמצא זוג או נמצאת אישה שאיבדו את העובר או שצריכים לוותר עליו בגלל מומים חמורים, וכולם מבינים איך לתת לגיטימציה לכאב, לאובדן ולאבל, ולהיות כתובת להדרכה בהמשך הדרך, כל מקרה לפי מה שנחוץ עבורו", אומרת אדמון.
עמר אומרת שמבחינתה להגיע למרכז היה סוג של הצלת חיים. "הנשים בקבוצת 'חיבוק בשקט' ידעו בדיוק מה לעשות כששלחו אותי לתל השומר למרכז 'בדרכך', למפגשים שבועיים עם נשים כמוני. הייתי בדיכאון כל כך עמוק אחרי הלידה השקטה השנייה, במצב שאמרתי לעצמי 'טוב מותי מחיי', ובלי שתי הקבוצות האלה לא הייתי מחזיקה מעמד וחשוב לי שנשים אחרות יידעו לאן לפנות".
בזכות החברות בקבוצה גם הגיעה לחברת "מנור מדיקל" (מקבוצת דנאל), אחרי שהבינה לאחר עוד ועוד שיחות עם נשים במצבה, שאין סיכוי וגם לא צורך שתעבור שוב את הסבל ואת החרדה מפני היריון נוסף. ואכן, לילדה הראשונה שנולדה להם, קראו שרון ועופר בשם מנור, שיזכיר להם לנצח את התהליך שעברו.
מה יש לך להגיד לנשים שעוברות לידה שקטה?
"זו חוויה נוראית שלאף אישה לא מגיע לעבור, וזה פצע שלעולם לא מגליד. לי יש על היד קעקוע של שבע ציפורים, חמש גדולות, שזה חמשת ילדיי החיים, ועוד שתיים קטנות, שנושאות הילה של מלאך ועפות למעלה. לעולם לא אשכח אותם. וגם אתן לעולם לא תשכחו את התינוקות המתים שלכן, אבל עוד תהיו אימהות. יש עוד דרכים להיות אימא".
סלחת לעצמך?
"לא לגמרי. כנראה לא אוכל לסלוח לעצמי על שלא נתתי לתינוקות שלי חיים. אבל אפשר גם לקום מזה ולהיות מאושרים".
