בשיתוף תלמה
תלמה - מיכאל ויהונתן - נבחרת ישראל בטניס שולחן
(צילום: ירון שרון)
הוא נולד בשיקגו, הבן הבכור מבין שלושה אחים, ולמרות הסיבוך בלידה שגרם לו לדימום מוחי ולשיתוק של צד שמאל בגופו, יהונתן לוי (16 וחצי) הגשים את החלום הגדול שלו והפך לספורטאי מקצועני. "יש לי CP, שיתוק מוחין", מספר לוי, "הייתה לי לידת מלקחיים שגרמה לי לדימום מוחי. הייתי 35 ימים בטיפול נמרץ ושם אמרו להורים שלי שאני לא אלך ואני לא אדבר". אבל ההורים שלו לא ויתרו והחלו להשקיע ביהונתן מהרגע שיצאו מבית החולים. "בלי אבא ואמא שלי, בלי המשפחה שלי, לא הייתי יכול להגיע למקום שבו אני נמצא היום", הוא מצהיר.
לוי החל את דרכו הספורטיבית בגיל 12, ומעולם לא הגביל את עצמו לענפים הפראלימפיים. הוא התנסה בג'ודו, כדורסל וכדורגל, אך אהבתו הגדולה היא טניס שולחן. "אבא שלי משך אותי לענף כי הוא משחק טניס שולחן מאז שהיה ילד", הוא מסביר, "בהתחלה שיחקתי באופן לא כל כך מקצועי, במסגרת של חוג, פעם בשבוע, אבל לאט־לאט התחלתי יותר ויותר לאהוב את זה ולהיכנס לענף ברצינות".
כיום מתאמן יונתן עם נבחרת ישראל ה"רגילה", לספורטאים בריאים, במכון וינגייט. הוא גם שחקן במועדון ספיבק במסגרת ספורט הנכים, ושחקן מכבי תל־אביב בליגה הרגילה.
במהלך השנה האחרונה הוא השתתף בשש תחרויות בינלאומיות. "בכל התחרויות האלה הייתי או בין הכי צעירים או הצעיר ביותר, כי כולם שם בני 25, אפילו 30, מבוגרים ממני ועם מלא ניסיון", משתף לוי, "בתחרויות האחרונות כבר התחלתי לתת פייט לשחקנים בטופ 15 בעולם. הם ניצחו אותי, אבל לא יכלו מה שנקרא להסתלבט עליי. הם היו צריכים לעבוד ממש קשה, וזה מדהים מבחינתי שתוך שנתיים הצלחתי להגיע לרמה כזאת. עכשיו המטרה שלי היא להתקדם כמה שיותר, גם בארץ וגם בעולם. בשביל זה אני עובד מהבוקר עד הלילה כל יום". לאולימפיאדת פריז הוא לא יגיע. המשחקים הפראלימפיים שיגיעו אחר כך הם בהחלט מטרה, אך הוא לא פוסל את האפשרות שיגיע לאולימפיאדה עצמה.
לידו יושב מיכאל מטוס מאלעד, בן שבע וחצי, ומביט בו בהערצה. גם הוא, בדומה ללוי, נולד עם שיתוק מוחין בעקבות מחסור באספקת חמצן למוח במהלך הלידה. בגיל שש הוא החל את דרכו הספורטיבית בשחייה, אך בעידודם של מאמניו ניסה גם את ענף טניס השולחן ועד מהרה נשבה בקסמיו. "אני מתאמן שש פעמים בשבוע, פעמיים בספיבק ועוד ארבע פעמים בנס־ציונה", הוא מספר, ומסביר ש"בשביל להיות אלוף אני צריך להתמיד ואף פעם לא לוותר". מאמנו, בנצי בלנק, שחקן ליגת העל ואלוף ישראל בעבר, פוגש אותו באופן קבוע לאימון של שעתיים־שלוש בכל פעם, הכולל משחק של אחד על אחד. "אני אוהב להתאמן עם בנצי והמטרה שלי היא להיות אלוף באולימפיאדה", מצהיר מטוס בביטחון.
ביולי האחרון התחרה מיכאל באליפות ישראל לטניס שולחן לילדים עד גיל תשע, כשהוא הצעיר מבין המשתתפים. הוא הגיע עד שמינית הגמר, הישג יוצא מן הכלל לאור גילו ולאור העובדה שהתחרה מול ילדים ללא מגבלה פיזית.
מלחמת חרבות ברזל משפיעה גם עליהם. "כמה ימים לפני טיסה לתחרות גדולה בפריז קיבלנו הודעה מהשב"כ שאנחנו לא יכולים לנסוע בגלל כל האזהרות, בגלל שצרפת זו מדינה שיש בה הרבה מוסלמים והמצב בה לא בטוח", מספר לוי.
איך הרגשת? בוודאי התכוננת לתחרות הזאת כל כך הרבה זמן.
"מאוד־מאוד התבאסתי. הייתי בכושר מעולה, אחרי הכנה מצוינת, וגם ידעתי שהרבה מאוד שחקנים טובים הולכים להיות בתחרות. אבל אלה דברים שלא בשליטתי. יש דברים שבשליטה שלך, יש דברים שלא בשליטה שלך, אז צריך לדעת להתמודד".
מטוס ביקש לקבל עצות מלוי המנוסה. "איך אתה מגיב להפסדים?" שאל. יהונתן השיב: "לפעמים אתה יותר עצוב, לפעמים אתה פחות עצוב. יש פעמים שאתה במשחק מאוד צמוד ומפסיד, אבל זה קורה, ככה זה בספורט, ואתה צריך להתרכז מיד במשחק הבא, כי את מה שהיה אתה כבר לא יכול להחזיר. אתה צריך להתרכז בעתיד".
לוי הוסיף שסבלנות וכוח רצון הן התכונות שיובילו אותך למטרה. "לפעמים קשה מבחינה מנטלית", הסביר, "אבל אם לא הייתי דוחף את עצמי לנסוע לתחרות, לקבל בראש, לחזור, לנסוע שוב, לקבל שוב בראש, לא הייתי מגיע לאן שאני היום. אני חושב שבעזרת הפסיכולוגית שלי, כרמית, הצלחנו באמת ליישר את קו המחשבה הזה – שעכשיו אנחנו בדרך של למידה, ועוד כמה שנים יבואו התוצאות הגדולות באמת. אז זאת צורת המחשבה שלי: סבלנות והתמדה זו הדרך".
ואכן, שני הילדים מוכיחים שנחישות, התמדה ותמיכה מהסביבה הן המפתח להצלחה. "בתור ספורטאי אולימפי יש הרבה קשיים בדרך, גם מבחינה מנטלית וגם פיזית", שיתף לוי, "אם הייתי מקשיב לכל האנשים שדיברו עליי לאורך כל הילדות לא הייתי יכול בחיים לעשות את מה שאני עושה היום. אמרו להורים שלי שאני לא אלך, שאני לא אדבר, כל הדברים שלא אעשה, אז להיות במקום כזה, שבו אני מטייל סביב העולם ומייצג את המדינה שלי, זה הכי גאווה בעולם. כשאתה עובד קשה אתה גם רואה תוצאות".
יהונתן ומיכאל מספרים שהם נאלצים להתמודד לא רק עם מגבלותיהם הפיזיות, אלא גם עם זלזול מצד אחרים. "יש הרבה אנשים שאומרים שמה שאנחנו עושים זה בכלל לא ספורט, שמתייחסים לזה כאל סתם משחק", אומר יהונתן, "הם צריכים להבין שזה ענף ספורט אולימפי, והוא גם מורכב יותר מהרבה ענפי ספורט אחרים. הוא מצריך זריזות רגליים, ראיית משחק, אתה צריך להשתמש בכל הגוף שלך כדי להצליח בספורט הזה".
ויש להם גם מסר: "זה לא משנה אם אין לך יד, אין לך רגל, אתה על כיסא גלגלים, או שאתה לא רואה. כדי להתקדם ולהגשים את החלום שלך, את המטרה שלך, אתה צריך להשקיע ולא לוותר אף פעם. ולא משנה מה אומרים עליך, תמשיך להיות מפוקס. בסופו של דבר אתה צריך לעבור דרך מסוימת כדי להיות משהו בעולם הזה".
לסיום, השניים ביקשו "להגיד תודה להתאחדות הפראלימפית, שדוחפת ומשקיעה; לספיבק רמת־גן, שגם משקיעים בנו, ובלעדיהם, בלי המאמנים שלנו ובלי המשפחות שלנו, שום דבר לא היה קורה".
