נולדתי במשקל של 3.450 קילו, לעומת התחזיות של הרופאים שבישרו לאמי שתיוולד לה תינוקת במשקל של טון. 3.450 קילו ובנויה היטב. הייתי תינוקת מלאה במקומות הנכונים (מי אמר שהם נכונים?!), ולפי הסיפורים - הוריי השתמשו בקיסם אוזניים כדי לנקות בין קפלי העור שלי.
תמיד אהבתי לאכול, הייתי ילדה ש"לא עושה בעיות עם אוכל", זאת שההורים מצהירים בגאווה - "היא אוכלת כל מה שנותנים לה!". כן, אני אוהבת, אוהבת, אוהבת לאכול! אני מכורה לריחות ולטעמים. אני מאושרת שהאוכל תמיד נמצא שם כדי לעודד, לתמוך ולחבק בימים שבהם שוב בדיקת ההיריון שלילית, או אחרי שאני מגלה שמ-11 ביציות אפשר להפרות רק שלוש.
קראו עוד:
ברגעים הקשים האלה, הפסטה נמצאת שם כדי לנגב את דמעותיי, השוקולד מחבק אותי חזק ואני והוא פוצחים בטנגו סוחף. הבורקס מבטיח לי שבקרוב הכול יהיה טוב, ומנת הפלאפל מרימה לי את המצב רוח ממש כמו רקדנית בטן בחפלה. לפעמים האוכל בשבילי הוא כמו מוצץ של ילד, מרגיע ומנחם. ביס מפה וביס משם משכיחים ממני את הדאגות, נעים לי ואני מרחפת כמו בלון. אבל כמה זמן בלון יכול להחזיק מעמד? ובכן, הפסקתי לרחף והגעתי לקרקע בנחיתת חירום.
"גברת! תתעוררי, תתעוררי! צאי מהסרט שאת חיה בו מתוקה", ככה צעק עליי המצפון שלי, בלי שום בושה. הוא ממש חש את עצמו. גם רגשות האשם סובבו לי את הגב ועמדו לצד המצפון. אני שונאת אותם. שונאת שהם כנים, אמיתיים ויודעים עליי הכול. אני לא יכולה להחביא מהם דבר ובטח שלא לשקר להם כמו שאני משקרת לעצמי.
הרי אני יודעת היטב שכבר יותר מחצי שנה אני מתוקה יתר על המידה. אני זוכרת את מילותיו של הרופא - "יש לך טרום-סוכרת. אני רושם לך מרשם לירקות, שלוש פעמים ביום, לצריכה עם אוכל דל פחמימות. אם הסוכר לא יתאזן, ולא תשמרי על תזונה, אתן לך מרשם לתרופה בכל יום בשנה".
"אתה מאיים עליי דוקטור?", רציתי לשאול. יותר נכון, רציתי לשאוג לעברו: "כאחד שלמד רפואה, דווקא אתה צריך לדעת שעל מנת שאני אצליח לשמור על שפיות (אפילו זמנית), בזמן שהגוף שלי שוחה בים של הורמונים, ושהבטן שלי מנציחה כל זריקה וזריקה בסימן כחול ענק, אני חייבת, אבל ממש חייבת פחמימות מנחמות".
המשכתי לשכנע את עצמי - "את בדיוק במשקל שבו את צריכה להיות. את לא צריכה לרזות, אז מה הוא מבלבל ת'שכל?", אבל כמו פעוטה בת שנתיים שנאחזת במוצץ ובשמיכי, המשכתי להיאחז במזון שרק פגע בי. כל כך רציתי לשנות את התזונה. באמת שרציתי. אבל לא יכולתי, לא היו בי כוחות. ומאיפה אקבל כוח אם אוותר על מה שמחזק אותי?
זוכרים את נחיתת החירום? נו, זאת שריסקה אותי? זו הייתה בדיקת דם ארורה שבלי בושה הראתה לי את המציאות בפרצוף. הסתכלתי עליה והיא החזירה לי מבט, והיה לה מבט מאוכזב ואפילו כועס. היא דיברה אליי (נשבעת לכם שלא חלמתי) ואמרה, "לא ידעתי שאת כזאת חלשה".
באותו רגע כמעט ונשלפה רשימת הקללות המפוארת שבהן התכוונתי להשתמש, אבל בשביל מה? היא צודקת. זלזלתי בעצמי, לא האמנתי ביכולות שלי, ויתרתי על הבריאות שלי. מילאתי את עצמי, את גופי ואת נשמתי בתזונה לא מאוזנת. בין בורקס, מלאווח וקרואסון נעשיתי חלשה יותר, ועכשיו הגיע הרגע שאכריז: "אני חזקה. אני יכולה. אני לא מוותרת".
אני חזקה כדי להתמודד עם כל בדיקת היריון שלילית - כי בקרוב תהיה אחת חיובית. אני יכולה לנחם את עצמי בלי השוקולד לידי. והכי חשוב? אני לא מוותרת על הבריאות שלי. שואלים למה? בוודאי שמשום שאני רוצה להיות בריאה, אבל לא רק. אני לא מוותרת כי הרצון להיות אימא חזק יותר מכל רגע קטן של חולשה.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
