ילדי דור ה"מגיע לי". על המדרכה ברומא, הבירה האיטלקית, בחור צעיר יושב על כיסא נוח וקורא ספר. על פניו נראה כאילו שהוא נמצא בחופשה פסטורלית בחוף הים, או אולי משחק בסצנה מסרט איטלקי. לידו שלט קטן שבו כתוב באנגלית: "תשלמו לי כדי לא לעשות כלום", ולמרגלותיו כובע עם מטבעות.
אני חייבת להודות שבפעם הראשונה שראיתי את השלט חייכתי, בעיקר כי כל זה נראה לי כמו בדיחה משעשעת. כשעברתי שם שוב אחרי כמה ימים, קלטתי שהבחור לא צוחק. הוא ישב שם מדי יום, קורא ספר ומחכה שעוברי אורח יניחו מטבעות בכובע שלו. ואני לא יכולתי שלא לתהות: האם אלו הם פני הדור? האם אנחנו מגדלים דור של ילדים שבטוחים שהכול מגיע להם?
קראו עוד:
אני חושבת על השאלה הזאת דווקא עכשיו, רגע לפני החופש הגדול - החופשה הארוכה שבו הכאוס שולט, היום והלילה מתחלפים, ועבורנו ההורים הכול הופך למאתגר עוד יותר. השגרה נעלמת, הילדים נמצאים בבית שעות ארוכות ומעבירים חלק ניכר מזמנם מול המסכים. וכאילו לא די בכך, בראשי מהדהדים גם משפטי "מגיע לי" של החופש: החל מ -"אין מה לאכול בבית", דרך "אתם מסיעים אותי, כן?", ועד - "אימא, אני צריך כסף". וכמובן בל נשכח את המשפט המפורסם: "רק לי לא מרשים, כולם הולכים/קונים/נהנים".
אין ספק שאנחנו ההורים חיים במרוץ מטורף, שבמסגרתו אנחנו גם רוצים לגדל את הילדים שלנו בדרך הכי טובה שאפשר. מבחינתנו, המשמעות היא לתת להם את כל מה שאנחנו יכולים לתת, נפשית וכלכלית. אם נאמר את האמת, הרי שלרובנו קשה יותר ויותר להגיד לילדים "לא", ואנחנו מספקים לעצמנו סיבות מדוע כדאי לומר להם "כן", ולו רק הפעם. בכלל, זה לא סוד שכשאנחנו מרגישים שאנחנו חוסכים מעולם החומר שלהם, אנחנו חשים ייסורי מצפון, אכזבה, ואפילו כישלון.
לתפיסתי, חלק גדול מכך טמון בעובדה שהתפקיד ההורי שלנו כיום הוא שונה מאוד. אם ההורים שלנו, למשל, בעבר הלא רחוק, חשבו שהתפקיד שלהם הוא בעיקר לחנך אותנו, הרי שכיום התפקידים ההוריים שלנו הורחבו. מעבר לחינוך, אנחנו נוטלים על עצמנו גם את הדאגה לכך שהילד יצליח מבחינה לימודית, חברתית, ובכלל שיהיה מאושר בכל תחומי חייו.
בפועל, זה אומר שאנחנו עוזרים לו בעבודות ובשיעורי הבית, לוקחים על עצמנו את כל ההסעות, שחלילה הוא לא ילך ברגל, רושמים אותו למגוון חוגים, ולא פעם גם מעורבים ומתערבים בחייו החברתיים. אבל האם בדרך הזו אנחנו באמת מכינים את ילדנו לחיים האמיתיים? או שכך אנחנו נותנים להם בעיקר את ההרגשה שהכול מובן מאליו - ומגיע להם?
כך או כך, אין ספק שהתוצאה אחת היא. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בחברת השפע למצב שבו לרוב הם דורשים - ומקבלים. "ילדי המגיע לי" יודעים שגם אם קשה, הרי שבסוף הם יקבלו את מבוקשם. וברגע שזה לא קורה, הם כועסים, פגועים, מבולבלים ובעיקר חשים אבודים. אגב, חלק מכך קשור כמובן בגיל ההתבגרות המבלבל בפני עצמו, שבו המתבגרים עצמם נעים בין ילדות לבין בגרות, בין הרצון לזכות בעצמאות, לבין תהייה ובלבול סביב השאלה "מי אני?", כאשר חלק מהבלבול נובע מהמוסכמות ומההגדרות החברתיות.
"אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בחברת השפע למצב שבו לרוב הם דורשים - ומקבלים. "ילדי המגיע לי" יודעים שגם אם קשה, הרי שבסוף הם יקבלו את מבוקשם. וברגע שזה לא קורה, הם כועסים, פגועים, מבולבלים ובעיקר חשים אבודים"
הסוציולוג פייר בורדייה טען שצעירים נמצאים במצב שאותו הוא כינה "שטח הפקר חברתי", שבו ניטלת מהם זמנית האחריות האישית והם כמהים להאריך את התבגרותם. ואכן, במקרים רבים, אנחנו ההורים, והחברה בכלל, מתייחסים אליהם כאל "ילדים" - כאלה שיש להם בעיקר זכויות ומעט חובות. מצד שני, שינויי הטכנולוגיה מעלימים את הבורות והנאיביות של הילדים כבר בגיל צעיר, ורבים מבקשים להשיג עצמאות והכרה כשווים למבוגרים. המצב הזה מקצין את הבלבול הקיים בדור הנוכחי ביחס להגדרות של צעירים ומבוגרים, ומחריף את המתחים הקיימים.
כתוצאה ממעמד חברתי לא ברור זה, גם המתבגרים עצמם מבולבלים. הערכים, הנורמות והמטרות אינם ברורים להם. מצד אחד, הם מבינים שיש להם כעת חופש פעולה גדול יותר, בעיקר בחופש הגדול, ומצד שני עדיין אסור להם לעשות דברים רבים שהמבוגרים עושים. לא פעם כל הבלבול הזה גורם גם למריבות ומתחים בין המתבגרים ובינינו, ההורים.
דווקא עכשיו, חשיבות הכללים
לדעתי, אם ברצוננו להכין את הילדים שלנו לחיים האמיתיים, הרי שכדאי שנחשוב כיצד אנחנו יכולים (בהתאם לגיל ולילד עצמו, כמובן) לשחרר מעט שליטה, ולאפשר להם לקחת תפקידים פעילים יותר בבית ובחברה, כאלה שיובילו אותם לפתח בעצמם יכולות אישיות, לימודיות וחברתיות. וכדאי להתחיל בכך כבר עכשיו, לפני תחילת החופש הגדול.
המלצתי היא ליזום שיחה עם המתבגרים ולהסביר להם את המצב המורכב הזה שבו אנחנו נמצאים, שמתחיל בעובדה שאנחנו נאלצים להמשיך לצאת לעבודה, בזמן שהם מבלים את החופשה הארוכה בשנה. דווקא עכשיו, יש חשיבות לקביעת כללים, למשל: מתי אפשר להביא חברים, מתי חוזרים הביתה מהבילויים, כיצד שומרים שהבית לא יהפוך לבלגן אחד גדול, מה התפקידים שעליהם למלא בבית וכדומה.
המלצה נוספת היא להגדיר יחד גם את התקציב לבילויים, ואפשר גם לחשוב יחד על תעסוקה הולמת עבורם - בייביסיטר, הוצאת כלבי השכונה לטיולים, וכן עבודות משרדיות, ארגוניות או התנדבותיות, לחודשי הקיץ. ועם זאת, החופש הגדול לא יהיה שלם ללא בילויים, ובצדק, אז כדאי גם לתכנן זאת יחד איתם, להעלות רעיונות משותפים לבילוי או לחופשה משפחתית. דווקא לקראת התרופפות הגבולות, כדאי להזכיר ולחדד אותם, עבורם ועבורנו.
