שמים סוף לחרם: אביב אלוש ונלי תגר בשיחה עם בני נוער שעברו חרמות
(בימוי: בני כרמלי, צילום: סנטרל הפקות)
אופל, גאיה, דביר, אריאל ושקד - כולם עברו חרמות קשים בבית הספר. בוועידת האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" שנערכה היום (שלישי) הם סיפרו על שעבר עליהם, וקרא במשותף: שים סוף לחרם.
"צחקו עליי כי אני אלרגית לכל מיני דברים, קראו - 'זה מדבק, זה מדבק'. העובדה שהייתי גבוהה יותר מכולם לא עזרה לכל עניין החרם", סיפרה גאיה ידידי, בת 13 מבית צבי, על שעברה בכיתות ג' ו-ד', "עברתי ליד ילדים והם צחקו עליי וברחו. זה באמת היה קשה מאוד. בגיל שמונה קשה לקבל את העובדה שילדים מפחדים להיות לידך, מפחדים לדבר איתך ולשחק איתך. רציתי לשתף שאתמול, האמת, הייתי אצל חברה בפעם הראשונה. זה מרגש מאוד כי זו פעם ראשונה, וכיף שיש תחומי עניין משותפים, ושאפשר לדבר ולצחוק ולשחק. ולחשוב שהפסדתי את זה כל הזמן הזה".
6 צפייה בגלריה
"לא שותקים". שירי קניגסברג לוי, דביר חן, שקד דרזנר, אריאל פלאח, גאיה ידידי ואופל מרדכי
(צילום: יואב דודקביץ')
אריאל פלאח, בן 14.5 מקריית מלאכי, סיפר על החרם שעבר לפני ארבע שנים. "ילדים אמרו לי 'לך, לך תתאבד, אנחנו שונאים אותך'. הרביצו לי, זרקו את הציורים שלי. נעלו אותי בשירותים, וזה המשיך גם בחטיבת הביניים. בחטיבה זה היה יותר בריונות מאשר חרם. בתקופה הזו הכרתי את שירי קניגסברג לוי והצטרפתי לקבוצת 'ים של חברים', קבוצה מדהימה של ילדים שעברו או שעוברים חרם. בעקבות הקבוצה, היום אני לומד במקום אחר, בכפר סילבר".
קראו עוד:
שקד, בן 13 מיבנה, סיפר: "עברתי אלימות ונידוי חברתי מצד חברים שלי לכיתה. היה לי חבר שהייתי בטוח שהוא החבר הכי טוב שלי, והוא כל הזמן היה קורא לחברים שלו שלא כל כך אהבתי. הוא היה צוחק עליי קצת, והוא היה אומר 'בוא נשחק יחד', הם הרגו אותי, לא נהניתי לשחק איתם, והיה איזה יום שפשוט לא יכולתי להמשיך. הייתי בטוח שהוא אחד החברים הטובים שלי. אני זוכר שבגן היינו ממש יחד. זה פשוט עצוב שדברים כאלה קורים, שאני מאבד חבר מאוד קרוב שלי".
"כשהייתי בכיתה ב' שברו לי שתי שיניים, ומאז התחיל עליי חרם שכלל אלימות פיזית ומילולית", סיפרה אופל מרדכי, בת 13 ממזכרת בתיה. "פחדתי מאוד ללכת לבית הספר, לא היה לי עם מי להיות בהפסקות, או עם מי להיפגש בכללי". גם דביר, בן 15 מגן יבנה, סיפר בפאנל על החרמות והשיימינג שמהם הוא סבל.
"זה לא בית ספר, זה גיהינום"
שירי קניגסברג לוי, ממקימות "ים של חברים", סיפרה על שקדם ליצירת הקבוצה: "הבת שלי עברה חרם קשה מאוד כשהיא הייתה בכיתה ז', על ידי ארבע בנות מהשכבה, ועברה בית ספר. אחרי החרם, ראיתי בטלוויזיה מקרה דומה של ילדה וזה הציף הכול. פרסמתי סרטון בנושא, קיבלתי המון תגובות, והבנתי את גודל התופעה. הבנתי שחייבים לעשות משהו. וכך עשינו, נועה ואני. הקבוצה הזו התחילה מ-10 אנשים, והיום היא מונה יותר מ-34 אלף אנשים, עם 50 סניפים ברחבי הארץ".
ב-95% מהמקרים, אומרת קניגסברג לוי, הקורבנות הם אלה שעוברים כיתה, בית ספר, ואפילו מקום מגורים. "לתפיסתי, זה אחד הדברים שחייבים לשנות במוסדות החינוך. זה לא ייתכן, הם פותחים דף חדש בלי כלים, בלי כישורים חברתיים, כי את הכול רמסו בדרך", היא טענה. "הילדים נמצאים במצוקה נוראית, הם בודדים והם לא רוצים לקום בבוקר. זה לא בית ספר אלא זה גיהינום, ככה הם רואים את זה. וזו תופעה כל כך רחבה".
כמו צלקת על הלב
במסגרת פעילות הקבוצה, אריאל, דביר וילדים נוספים מספרים את סיפורים האישי במפגשים ובהרצאות, ובכך מסייעים להעלאת המודעות לתופעה. "אני מנסה להסביר לילדים לפני שהם זורקים איזו מכה או מילה פה ושם, שהדבר הזה שהם שוכחים ממנו אחרי כמה דקות, נשאר בלב של הילדים שזה נאמר להם", דביר אמר. "זה כמו צלקת על הלב, זה כואב. אני זוכר את כל המילים שאמרו לי ואת כל מה שעשו לי. חשוב לי להגיד לילדים שעוברים את זה - תשתפו. לי לקח שנה וחצי עד ששיתפתי את ההורים, ואני מצטער על זה. לשתף זה הדבר הראשון שצריך לעשות, לתת למבוגר לעזור".
"הרבה ילדים באים אליי בסוף ההרצאה ואומרים לי שגם הם עוברים סוג של חרם ובריונות", אריאל אמר, "בכל כיתה ייתכן שיש ילד או שניים שעוברים את זה, וזה לא אמור להיות. בית ספר אמור להיות מקום שנהנים בו. בזמנים שבהם לא היו טלפונים ורשתות חברתיות, החרם היה נמשך שש שעות, רק בבית הספר, ואז היו מגיעים הביתה כל אחד לעיסוקים שלו. היום החרם ממשיך גם אחרי הלימודים, ואין רגע של שקט ושלווה. אנחנו אומרים פה כולם, פה אחד: די לחרם. אנחנו מפסיקים לשתוק".
פורסם לראשונה: 20:35, 21.02.23
