הורים רבים מדווחים כי תקופת מגפת הקורונה חיזקה את הקשר ביניהם לבין ילדיהם, משום שהם בילו זמן רב יחד בבית בעת הסגרים. אך מסתבר שבמקרים מסוימים המגפה גם יצרה תלות חזקה בין הילד לבין הוריו, וגם תרמה לרגרסיה התפתחותית - כלומר לנסיגה על פני רצף ההתפתחות התקין של פעוטות וילדים בוגרים יותר.
קראו עוד:
גם המחקרים מעידים על כך: ממחקר של אוניברסיטת בראון האמריקנית עולה כי תינוקות ופעוטות בגילי שלושה חודשים עד שלוש שנים, שנולדו בתקופת מגפת הקורונה, סובלים מעיכוב התפתחותי בהשוואה לתינוקות שנולדו לפני התפרצות הנגיף. המחקר הצביע על מגוון תפקודים מעוכבים בקרב אותם פעוטות וילדים, כמו קשיים בתחום המילולי, קשיים בקליטה ובהבעת השפה, וליקויים של מוטוריקה עדינה וגסה. בנוסף, הם חווים קושי גדול יותר בפתרון בעיות שאינן בתחום המילולי, לעומת ילדים שנולדו טרום המגפה.
איך זה קשור? ראשית חשוב לזכור כי ילדים רבים הם מומחים בזיהוי המצב הנפשי של הוריהם אך פרשנים גרועים מאוד למה שקלטו. כך, הורים רבים סבלו מלחץ וסטרס בתקופת הסגרים, פרנסתם ירדה ולא מעט הורים היו מוטרדים ממצבם הכלכלי, מה שהפחית את משאביהם הרגשיים כלפי ילדיהם - באופן טבעי לחלוטין. ילדים רבים מגיבים ללחץ ההורה בהיצמדות אליו ומתוך חרדה - "אבא ואימא לא פנויים אליי, אולי הם עוזבים אותי?", ואף שזו פרשנות לא מועילה היא ממש טבעית. ואכן, לעיתים המעבר מהורות צמודה בתקופת סגרים להורות בימי החזרה לשגרה לאחר המגפה, מוביל לפחד נטישה שמתפתח לחרדה של ממש.
מהתפתחות תקינה לחרדת נטישה
פחד מנטישה הוא חלק מההתפתחות התקינה של הפעוטות. הפחד הזה מופיע מגיל שמונה חודשים עד גיל שנתיים וחצי לערך, כאשר אנחנו נראה שהילדים נוטים להגיב בבכי, בפחד ובחוסר אונים כשאחד מההורים עוזב את החדר. השלב הזה מעיד, מצד אחד, על היכולת של התינוק לערוך הבחנה בין מבוגר מוכר המטפל בו, בדרך כלל ההורים שאליהם הוא קשור ובהם הוא בוטח, לבין מבוגר זר. מצד שני השלב הזה מעיד על כך שהילדים הקטנים טרם למדו שהדמות המטפלת הולכת אך גם שבה לאחר מכן. סיומו של שלב זה הוא בהתפתחות של "קביעות האובייקט" - בהבנה שגם אם משהו נעלם אין זה אומר שהוא לא קיים ובאופן מעשי - גם אם אימא נפרדת מהילד בבוקר אין זה אומר שהיא לא תשוב בצהריים. אי-השלמת שלב זה או פגיעה בו, עלולה להתבטא בחרדת נטישה.
ד"ר אילן טלביטויים של חרדת נטישה בקרב ילדים ובני נוער
פחד נטישה איננו מהפרידה עצמה - אלא מהתוצאות האפשריות של הפרידה ("אימא לא תחזור"). ילדים שחווים חרדת נטישה חוששים לאבד את הוריהם או דואגים מכך ש"משהו נורא יקרה להם", כלומר שהם ייפגעו או שייגרם להם נזק שיפריד ביניהם. כך למשל אחד החששות העיקריים שמביעים ילדים הוא החשש ללכת לאיבוד.
בקרב ילדים, חרדת נטישה באה לידי ביטוי בבכי, בפחד להישאר לבד אפילו בחדר נפרד מההורים, בסיוטי לילה, באי-הסכמה לישון לבד, באי-הסכמה ללכת לבית הספר ולפעילויות חברתיות, לחוגים, לסבא ולסבתא. ביטויים נוספים הם הופעתם של מיחושים שונים, כמו כאבי בטן או כאבי ראש, בסמיכות למצבי פרידה או במצבים קשים יותר באופן ממושך לאורך כל שעות היממה (וזאת ללא עדות לממצא רפואי שיכול להסביר את תלונותיו של הילד).
איילה מסטי הזמיצילום: עופר עמרםיש ילדים שמרבים להתלונן על כך שלא אוהבים אותם או מפלים אותם לטובת אחיהם, יש שיראו סימנים של עצבות ודיכאון, בעוד שאחרים יראו פעלתנות יתר ויעשו מאמצים רבים לזכות לתשומת ליבו של הדמות שפוחדים לאבד. בקרב בני נוער בדרך כלל מופיעים סימנים שונים, על אף שהבסיס של החשש דומה. באופן גלוי נראה סימנים אחרים, למשל הם יביעו חוסר רצון לצאת מהבית, יעדיפו להסתגר ולהתבודד בחדרם, ויזדקקו לתיווך של הוריהם בפעילויות שונות, חברתיות ואחרות. בני נוער המצויים בראשית תהליך גיבוש הזהות נדרשים להיפרדות מהוריהם ועל רקע זה עלולים לחוות התקפי פניקה וחרדה, והתקפי זעם במצבים שבהם הם נאלצים להיפרד.
הורים רבים, לא בכוונה ומתוך רצון טבעי להעניק הגנה, מגיבים לחרדה של ילדיהם באופן שעשוי לשמר אותה ולא להפיג אותה. כך קורה למשל אם הם נענים לכל צורך של הילד, אם הם נבהלים יחד איתו כל בוקר בזמן הפרידה.
מסיבה זו, פעמים רבות ניתן להקל על הסימפטומים באמצעות מפגשים טיפוליים עם ההורה בלבד ולא באופן ישיר עם הילד. תמיכה הורית כזאת מסייעת הן בהבנה של ההורה את דפוסי ההתנהגות של הילד, והן בייעוץ המעשי של כיצד להתמודד במצבים יום-יומיים שבהם חרדת הנטישה באה לידי ביטוי. עם זאת, תמיכה הורית היא לא הדרך היחידה להפחתת החרדה, וטיפול בחרדת נטישה ניתן גם לילד עצמו בפגישות פרטניות עם איש המקצוע, לעיתים באופן דיאדי במפגשים משותפים הורה-ילד. כמו כן, למסגרת החינוכית יש חלק משמעותי בבניית הביטחון והאמון מחדש, והעבודה המערכתית (הורים-בית ספר-איש מקצוע טיפולי) מקצרת משמעותית תהליכים של חזרה לציר ההתפתחות התקין.
איך אדע אם הילד שלי סובל מחרדה?
הנה כמה שאלות שכל הורה יכול לשאול את עצמו לזהות אם החששות של הילד עוברות את הגבול הסביר והופכות לחרדה, ואם הילד "דאגן" או שהוא סובל מחרדה של ממש:
1.האם יש הצדקה אובייקטיבית לדאגה? כלומר, האם משהו בנסיבות החיים השתנה ועלול לגרום לדאגה בקרב הילדים? האם אנחנו ההורים זמינים פיזית ורגשית לילדים או שאנחנו נעדרים מהבית במשך שעות ארוכות ונגישים פחות?
2.האם הילד "הדאגן" מסוגל להתפנות להתעסק במשימות הגיל שלו, עם חברים, בלימודים ובמשחקים, או שהדאגה מעסיקה אותו בצורה עיקשת?
3.האם התגובה שלו היא הסתגלותית? האם זו תגובה שמאפשרת לו לישון, לאכול ולהמשיך לתפקד, למשל לעומת ילדים שלא מוכנים לרגע להישאר לבד, אפילו לא בשירותים?
הכותבים הם איילה מסטי הזמי, פסיכותרפיסטית מנהלת היחידה לטיפול בילדים נוער, וד"ר אילן טל, פסיכיאטר מרכז דר טל לתמיכה רגשית ונפשית
