של מי הבלגן הזה? חדרים של מתבגרים
(צילום: נאוה תהילה ג'רג'י)
התמונה הבאה ודאי מוכרת לרבים מההורים למתבגרים: אנחנו פותחים את דלת החדר שלו או שלה, ונחרדים למראה הכאוס - הרצפה מכוסה בבגדים (ארון הבגדים, לעומת זאת, פתוח לרווחה ונראה ריק), השולחן עמוס בניירות וחפצים בלתי-קשורים מושלכים עליו בערבוביה. ויש שם גם איזו מגבת רטובה, ותחתונים וגרביים שבילו שם תקופה, והריחות? זה נושא לכתבה נפרדת.
אז אנחנו נושמים עמוק ומנסים להירגע. כשהנשימה שלנו הופכת לשיעול קל, אנחנו סוגרים את הדלת ומנסים להבין: איך לעזאזל אנחנו מתמודדים עם זה?
במקרה של משפחת סופר, אימו של בר הצעיר מספרת: "לא מזמן, כשהוא היה בן 17 בערך, הייתה לו תקופה מבולגנת ביותר. היה לי קשה, אבל העדפתי לא להעיר לו על זה יותר, אלא להתמקד בדברים אחרים מתוך הבנה וזיכרון שלי מהגיל הזה. החלטתי שאם הבלגן מפריע לי ולא לו - אני אסדר את החדר פעם בשבוע. וכך היה".
למרבה ההפתעה, היא מספרת שהיום הוא נוהג שונה לגמרי: "משהו בו השתנה, פתאום הסדר מאוד חשוב לו. בכל סוף שבוע הוא מפקיד על סידור וארגון החדר מחדש. הוא מעצב, משנה, מזיז ואפילו דואג שיהיה מפיץ ריח".
אסנת ג'רג'י מקריית שמונה, כמעט בת 15, מספרת: "אני מסדרת את החדר פעם בכמה זמן כדי שיהיה עם מה לעשות בלגן. מה שאתם חושבים שהוא בלגן, בשבילי זה הכי מסודר וככה אני מוצאת הכול".
האם שירה אומרת: "היו שנים שבהן זה הפריע לי, אבל ככל שהבנות גדלו הבלגן גדל והבנתי שזה חלק ממי שהן. הבנתי שסדר זה עניין יחסי, וכמו כל דבר בחיים - לכל אחד יש את הזכות לבחור. מה שכן, כלל הברזל הוא להוציא את הכביסה מהחדר.
"אגב, אני לא בטוחה שמי שאומר שצריך סדר כדי שהראש יעבוד, או כדי להצליח בחיים, צודק לחלוטין", היא מוסיפה, "מי שטוען זאת לא מכיר את הבנות שלי, ואת הדור הזה. הראש שלהם עובד כל כך מהר, שאנחנו ההורים נצטרך עוד הרבה שנים לחיות כדי להספיק את מה שהם מספיקים".
בסקר שערכתי לאחרונה בפייסבוק שאלתי הורים לבני נוער מה הם חושבים על התופעה, ואיך הם מתמודדים איתה. גיליתי שהדעות מגוונות: יש הורים שמתעצבנים ומעירים למתבגרים, והנושא הופך למריבה של ממש. יש הורים שאוסרים על הילדים להביא חברים עד שהחדר מסודר. יש הורים שמסדרים את החדר בעצמם, ויש גם הורים שמתעלמים מכל זה, או שקיבלו החלטה מודעת: זו הממלכה של הילד, ואנחנו לא מתערבים.
"אני אחליט על החדר שלי"
בואו נבין למה זה קורה, ונתחיל מהגיל - גיל ההתבגרות, שלפי מחקרים מתחיל כיום בגיל תשע בערך ונמשך עד גיל 30. בשלב הזה הילדים שלנו עוברים שינויים הורמונליים, רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים. הגוף שלהם משתנה, גם מצבי הרוח ולעיתים בקיצוניות רבה.
בתקופה הזאת הם יעדיפו סגנונות לבוש מסוימים, וגם סוגי בילויים וחברים שונים. חלקם הופכים דעתניים יותר, ואחרים דווקא מסתגרים בחדר, לא מעוניינים כביכול בשיח או בתקשורת עם ההורים. יש גם מי שטוען שאותו חדר מבולגן הוא בעצם סימן חיצוני לחוסר הסדר הפנימי בנפשם.
אחד הדברים הבולטים בתהליכי ההתבגרות הוא הרצון לעצמאות ולגיבוש זהות אישית. הפסיכולוג אריקסון תיאר את גיבוש הזהות כמאפיין העיקרי של המתבגרים, כאשר לצד זאת הם מנסים לרכוש עצמאות. הרצון לעצמאות יכול להתבטא לא רק בבלגן עצמו, אלא גם במשפטים כמו: "זה החדר שלי ואני אחליט", או "מבחינתי זה לא בלגן ואני לא מסדרת".
בשיחות שלי עם בני הנוער עלה כי חלק מהם חושבים ש"החדר הוא שלהם" ולאף אחד אחר לא צריכה להיות בו דריסת רגל. אחרים, לעומת זאת, אמרו שהחדר שלהם כל כך מבולגן, כך שלפעמים הם לא יודעים מאיפה בכלל להתחיל לסדר, ואיך לעשות זאת בצורה יעילה. אחרים מודים שנוח להם להשאיר הכול ככה, אבל כשמגיע חבר.ה או בן.ת זוג הם מוצאים לנכון לסדר.
אז מה עושים?
לצד עניין הבלגן המוחשי שעלול להפריע לנו מאוד, הצרכים שאופייניים לשלבים הללו בחיי המתבגרים שלנו מביאים לא אחת להתנהגות של התרסה, או התנגחות נגד הדור המבוגר יותר. מעין התנהגות שמרגישה כמו "דווקא" נגד הערכים והכללים של "המבוגרים" בחברה. כן, זה שלב חשוב בהתפתחות הטבעית שלהם, אבל בטח לא קל. הנה כמה כלים לדרך:
לא נעלבים. רצוי שלא להיעלב או לשפוט את הילדים, אלא קודם לשאול את עצמנו קודם בכנות - עד כמה חשוב לנו שהחדר של הילדים יהיה מסודר? אז גם חושבים מעשית: מה זה אומר בפועל? להשאיר את הנושא להחלטה שלהם, או פשוט להחליט? אני רוצה שהם יסדרו את החדר מדי יום, או שיוציאו רק כביסה? אנחנו רוצים לעזור להם בסידור או שזה עניין שלהם בלבד?
מתאמים ציפיות. אם הבנו שחשוב לנו שהמתבגרים שלנו יסדרו את החדר שלהם, והחלטנו זאת, אז כדאי לדבר איתם. בשיחה נסביר להם למה זה חשוב לנו, ונשמע מהם למה הם לא רוצים לסדר (מעבר ל"זה החדר שלי"). ייתכן שזה באמת עניין של גיל, אבל אולי זו בעיה של ניהול זמן, והם לא מגיעים לזה בכלל, או לא יודעים ממה להתחיל?
בוחרים את המלחמות שלכם. גיל ההתבגרות טומן בחובו מאבקים עם ההורים, כאשר ידוע שהתגובות שלנו משפיעות על המתבגרים עצמם ועל התנהגותם. מחקר שנערך ב-2017 באוניברסיטת קליפורניה שבארצות הברית בחן את דעותיהם של מתבגרים באשר למריבות שלהם עם הוריהם. התברר כי תגובות ההורים במהלך ויכוח משפיעות על המתבגרים עצמם. המחקר, שבחן 220 זוגות של הורים ובני נוער, גילה שמתבגרים שחשו שהתגובה של הוריהם לכעס שלהם הייתה מוגזמת ושלילית - הגיבו ביתר אגרסיביות.
לעומת זאת, הורים שהתייחסו לכך בצורה מעשית ושיתפו את המתבגרים בנקודת המבט שלהם, הצליחו לייצר שיח ולמצוא יחד פתרונות. מעבר לכך, החוקרים טוענים כי בדרך זו ההורים אף עוזרים למתבגרים לחזק את כישורי החשיבה. לכן, כדאי לבחור שניים או שלושה נושאים שחשובים לכם, שעליהם וסביבם אתם תנהלו מאבקים. כשחושבים על זה, לא בטוח שהחדר המסודר יהיה ביניהם. זה בעיקר תלוי בכם.
מסכמים. אחרי השיחה עם הילדים, כדאי לערוך הסכם שבו יהיה ברור של מי האחריות בנושא - מתי מסדרים, מה קורה אם הילד מחליט שהוא לא מסדר ועוד. ובכל מקרה, חשוב שההסכם יהיה מעשי ויעיל כך ששני הצדדים (הם ואתם) באמת תוכלו לעמוד בו לאורך זמן.
סבלנות, והרבה. גם אם החלטתם שאתם עוזבים את הנושא, שאתם מסדרים יחד עם הילדים או קובעים זמנים שבהם הם יסדרו את החדרים בעצמם, אין ספק שתצטרכו סבלנות - והרבה ממנה. זה שלב שבו כדאי תמיד לנשום עמוק, להבין שההורות שלנו היא מסע ושגיל ההתבגרות הוא רק שלב במסע הזה. וגם לזכור שלעיתים דווקא הילדים שהיו הכי מבולגנים - הם אלה שגדלים להיות אנשים יצירתיים, בעלי דמיון, כאלו שחושבים מחוץ לקופסה ומצליחים בחיים האמיתיים.
נירית צוק היא מרצה, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"
