יותר מחודש עבר מאז שביקרנו בלשכת משרד הפנים המפוארת של מודיעין, והדרכון של ירדן בושש להגיע. בעוד כשבוע הטיסה ואני כבר דמיינתי את הטנטרום בנתב"ג. אבל אז הפציעה קרן אור - פוסט בקבוצת אימהות בישר לי על לשכת הדרכונים הזמניים בבני ברק, שבה ניתן להוציא דרכון זמני אפילו יותר מ-48 שעות לפני הטיסה. ומכיוון שבחיים הכול זמני - לא היססתי לרגע.
מתרגשת רפרשתי את האתר שלהם שוב ושוב עד שמצאתי את התור המיוחל. בהחלטה הרואית הגעתי אל הגן כבר ב-14:30, הערתי את ירדן מהשנ"צ וגררתי אותה לבני ברק. רבע שעה לפני התור הווייז הצביע על הנקודה - מבצע קדש 46 - ובאמת הכול נראה שם די זמני, בעיקר אתר הבנייה שעמד במקום. ידעתי שמשרד הפנים לא במצב משהו, אבל לחלק דרכונים באתר בנייה נראה לי קצת חשוד. לא התייאשתי, רינדלתי עד שמצאתי חנייה ברחוב סמוך בדרך לאתר את הלשכה האבודה לדרכונים זמניים.
קראו עוד:
אנחנו יורדות מהאוטו בבני ברק, וירדן מזהה זבל רב על המדרכה ומתעקשת שחייבים להתקשר לאוטו זבל שיבוא לפנות את זה. חמושה בטלפון דמיוני היא מתקשרת ומסרבת לפנות את המאחז, משל היה זה חומש - עד לבואו של האוטו זבל. לקחתי בידיים. בחום של 40 מעלות צעדתי ברחוב עם ילדה בת שלוש על הידיים רחוב הלוך ושוב, מספרים אין וגם לשכה, אפילו לא זמנית - אין. הצצה בגוגל גילתה לי שזה לא מבצע קדש 46 - אלא מבצע קדש 64 - וזה רק 500 מטר משם.
חכם אחד אמר פעם שכל מסע של 1,000 ק"מ מתחיל בצעד אחד. חכם, אבל רבע ילד לא היה לו. כל צעד עם פעוט מרגיש כמו מסע של 1,000 ק"מ באמת. מיד חזרתי לאוטו. כעבור פקק של 10 דקות הגענו לנקודה - תחנת דלק מפוארת עמדה שם. שדרוג למשרד הפנים. תוך כדי תנועה של דפיקת הראש בהגה העיניים שלי קולטות שביל נסתר בקצה התחנה ומעליו מתנוסס השלט: "לדרכונים זמניים". מזמן לא חשתי כמה חיי הם זמניים ביקום הזה.
עוד נסיעה בת חמש דקות של נצח בדרך מפותלת אחרי אינסוף שלטים, הביאה אותנו אל המקום המיוחל. דמיינתי לשכה ממוזגת, קיבלתי משהו שנראה כמו הכלאה בין מתחם קורונה ענק נטוש ומעבר ארז. הליכה של עוד 5,000 ק"מ במדדי פעוט במתחם הבטון העצום הביאה אותנו אל מעין קיוסק שבו מקבלים תור. אתנחתא קומית: הפקיד היה כפיל של אייל גולן. אייל: "איך קוראים לה", אני: "ירדן קפלן מבטח". ירדן בצעקות: "אני לא ירדן - אני כריש". רשם כריש.
"תוך כדי תנועה של דפיקת הראש בהגה העיניים שלי קולטות שביל נסתר בקצה התחנה ומעליו מתנוסס השלט: 'לדרכונים זמניים'. מזמן לא חשתי כמה חיי הם זמניים ביקום הזה"
משם עוד צעדת ירושלים אל מתחם פקידי הדרכונים, תוך שהנייד שלי מוחרם (אימא טובה דיה = אימא ששוכחת להביא טאבלט לתורי ענק). הרגע המיוחל הגיע - פקיד שזהו כנראה יומו הראשון בתפקיד מקבל אותנו, תוך שעל כל לחיצה על אנטר הוא שואל את זאת שלידו מה לעשות. פקיד: "מה השם?", אני: "ירדן קפלן מבטח". ירדן בטנטרום: "אני לא ירדןןןן אני כרישששש!!!". כותב כריש. נשלחים להמתנה באוהל הדרכונים הגדול. התחזית: בין חצי שעה לשלוש שעות.
כעבור חמש דקות כורזים: "ירדן קפלן מבטח" (ואתם יודעים מה קורה אחר כך... כן, כריש). בחור ששהה בצמוד שאל בעצבים: "מה זה, מתי הגעתם". אני בחיוך של 'דפקת את המערכת': "לפני 5 דקות". מגיעים אחר כבוד לפקיד שלישי שמבשר לנו בחגיגיות: "הפספורטים לא טובים, הילדה עם מוצץ". אבל שימו לב לשירות הבא של משרד הפנים: "יש צלם ילדים באוהל שיצלם אותה". אז אנחנו מגיעות ל"צלם הילדים" שבדיוק מראה לאישה איך נדחסים לתוך תא פספורט נייד ומתפעלים את כל ההייטקס שם.
הגיע תורנו, עמדנו מולו וראינו שסמוך אליו חונה מצלמה שהוא ממהר להכריז עליה: "היא לא בפוקוס". ניסיון לא מוצלח להכניס את ירדן לתא הפספורטים, כמה דפיקות ועוד סיבובים - והמצלמה מסתדרת. "צלם הילדים" גורר את ירדן, סליחה, את כריש, לאור השמש כדי שייראו אותה טוב. אבל יש לה שמש בפרצוף והיא מסרבת לפתוח את העיניים - אז חזרנו עם תמונות בלי מוצץ, אבל עם עיניים עצומות.
עוד שעה של המתנה, 100 שירים ראשונים של קוקומלון, שוב כריזה בשם - והתוצאה המיוחלת הגיעה. לפנינו רק עוד שעת פקקים עם ניחומים מצד ירדן: "זה רק פקק פצפון, אימא". וזהו, אנחנו בבית, פלוס דרכון זמני וגם נחמה שהכול זמני. התשתי אתכם? יופי. עכשיו אתם מרגישים כמוני.
