בשיתוף תלמה
טיימינג זה הכל בחיים. וכך הפגשנו לפני שבועיים במסגרת פרויקט "בוקר טוב יותר" המשותף ל-ynet, "ידיעות אחרונות" ותלמה את מור ספיר, מטפס פראלימפי שמצליח לכבוש כל פסגה למרות שהוא קטוע אצבעות, עם קינן קופץ', שחקן נבחרת ישראל בכדורעף לשעבר, שגם הוא דוגמה להשפעה המדהימה של הספורט על נפש האדם.
לא היה קל לתאם את הפגישה הזאת, שנערכה ליד קיר הטיפוס בפארק הירקון שבתל־אביב: ספיר בן ה־31 היה ממש לפני הנסיעה לאליפות העולם בטיפוס במוסקבה, אליה הגיע עם ציפיות גבוהות מאחר שזכה במדליית כסף באליפות העולם בשנת 2019. הסוף היה מתוק במיוחד: מור הוכתר לאלוף העולם. ואת כל זה, כאמור, הוא עושה כשאין לו אף לא אצבע אחת בכפות ידיו.
אז מיהו מור ספיר? "הסיפור שלי מתחיל לפני כשבע שנים, ב־2014, כששרדתי סופת שלגים קטלנית שהתחוללה ברכס האנאפורנה שבנפאל. באסון נהרגו 43 מטיילים, וביניהם ארבעה ישראלים", הוא מספר, "כתוצאה מכוויות קור קשות איבדתי את עשר אצבעות ידיי. קטיעת האצבעות לא הייתה מבחינתי פציעה בלבד, אלא קטיעה של כל חיי הקודמים. בעצם הייתי צריך ללמוד לעשות הכל מההתחלה".
כיצד עברה עליך תקופת השיקום?
"את תקופת השיקום אני מכנה כתקופה של איסוף 'סימונים'. כל פעם סימנתי עוד ניצחון קטן, עוד הצלחה קטנה, בדרך להתחיל להחזיר לעצמי דברים שאיבדתי. לאט לאט הצלחתי לצלוח את האתגרים, לצבור ביטחון ולהשיג ניצחונות יותר ויותר גדולים, כמו לחזור לרכוב על אופניים, לקבל את רישיון הנהיגה מחדש, לשחק כדורסל וכך הלאה".
איך הגעת לטיפוס פראלימפי?
"דרך ארגון בית הלוחם. יש שם קבוצת טיפוס לאנשים עם מוגבלויות, ולמרות שלא נפצעתי בצבא הם צירפו אותי אליה. בהתחלה זה הגיע ממקום טיפולי מאוד: להבין איך הידיים האלה יכולות לאחוז בדברים. הייתי המטפס הכי גרוע בקיר. לא משנה אם היו שם ילדים בגילאי שלוש או מבוגרים בני 60 - כולם הצליחו לטפס יותר טוב ממני. אבל הבנתי שאני צריך לפרוץ דרך ושזה לא יקרה ביום אחד ובמכה אחת. גיליתי שנכון, הידיים מאוד מאוד חשובות, אבל יש לי כלים לא פחות חשובים של יצירתיות ויכולת לפתור בעיות תוך כדי תנועה, כלים שנחוצים בשביל להיות מטפס טוב".
וגם לחיים בכלל. כיצד באמת הפציעה השפיעה על חייך האישיים מעבר לספורט?
"ה'מור' הקודם נשאר במידה רבה מאחור ונולד כאן מור חדש, הרבה יותר אמיץ, עם הרבה יותר תשוקה, מור שמעז, שמגיע הרבה יותר גבוה ממה שהוא הגיע לפני הפציעה. עם הזמן למדתי שלכל אחד יש הרגשת חסר בחיים. לכל אחד יש משהו שהוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב בו. הוא לא מספיק חזק, לא מספיק יפה, לא מספיק עשיר, וכן הלאה. אנחנו לרוב חושבים שלא נוכל להגשים את החלומות שלנו כי אין לנו את הדבר הזה שחסר. אבל לפי דעתי החסר הזה הוא בדיוק החתיכה בפאזל שאנחנו רוצים להשלים. אנשים צריכים לקחת את החסר הזה ולהפוך אותו למקפצה שלהם למעלה".
נחזור לספורט. מהם שלבי התחרויות בטיפוס פראלימפי?
"באליפות העולם יש שני מסלולי מוקדמות ומסלול גמר. בכל פעם שאני טס אני אומר שהמטרה שלי היא לחזור עם שלושה טופים – כלומר לסיים את שלושת המסלולים בלי ליפול. אם אני מגיע לסוף של כל מסלול – סביר להניח שאני אהיה על הפודיום עם מדליה כלשהי. בארבע התחרויות האחרונות שלי הגעתי לשלושה טופים בכל תחרות וזה גרם לי לזכות פעמיים במקום הראשון ופעמיים במקום שני". ספיר צדק: גם בפעם החמישית הוא היה על הפודיום, הפעם עם מדליית הזהב.
אם עבור ספיר הטיפוס היה מקור למוטיבציה, אפילו סוג של קרש הצלה, הרי שעבור שחקן הכדורעף קינן קופץ' (30) הוא היווה מקום מפלט מהפרעות הקשב מהן סבל בילדותו. "התחלתי לשחק כדורעף בכיתה ד'. מקור ההשראה שלי בכדורעף היה מאז ומתמיד אחי האמצעי, שהיה ספורטאי פעיל בענפים שונים", הוא מספר, "הספורט מאוד עזר לי בקשב וריכוז ובפירוק אנרגיה מהגוף. הייתי מגיע הביתה מפוצץ אנרגיה ולא יודע איך להשתמש בה ומה לעשות עם זה, ובעזרת הכדורעף תיעלתי את הכל למקום הנכון".
הוא נולד בכוכב מיכאל. בגיל שש עבר לקיבוץ צאלים במועצה האזורית אשכול. "בכיתה ט' כבר עזבתי את הקיבוץ אבל כל המשפחה הגרעינית שלי גרה שם וזה די מלחיץ במהלך המבצעים הצבאיים", הוא מספר, "לפני כמה שנים נפל קסאם על הגן של האחיין שלי, וזו סיטואציה מפחידה שמעלה הרבה חששות".
עם השנים זוהה בבית הספר כספורטאי מצטיין. המעבר בכיתה ט' היה לאקדמיית המחוננים של וינגייט, במסגרתה הפך לשחקן נבחרת הנוער של ישראל בכדורעף. עם סיום כיתה י"ב עבר למכבי תל־אביב. "במהלך השנים יצא לי לייצג את ישראל בתחרויות רבות בחו"ל, הן בכדורעף חופים והן באולמות".
קופץ', כאמור, התבלט גם בכדורעף חופים. עוד בהיותו חייל ייצג את המדינה באליפות אירופה בענף זה והגיע עם שותפו לצמד למקום ה־13. "הרגע המשמעותי ביותר בקריירה שלי בכדורעף אולמות היה לעלות לגמר גביע המדינה לאחר משחק חצי גמר שהיה מבחינתי המשחק הכי טוב שלי בקריירה. הייתי על גג העולם", הוא מציין. "כיום אני שחקן קבוצת הפועל מטה אשר בכדורעף, מאמן קבוצות ילדים במועצה וסטודנט לחינוך גופני בוינגייט".
כמי שעוסק כל חייו בספורט, מה למדת ממנו לחיים?
"שאם מישהו חולם לנסות אתגר כלשהו, שינסה. מקסימום הוא לא יצליח. צריך תמיד לא לנסות ולא לוותר על חלומות רק כי אנו חוששים ממה שיקרה אם ניכשל. עצם הניסיון הוא הדרך ללמוד ולהתקדם".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
