יצא לכם לדמיין מה יקרה אם תיפלו מקומה 100 ולא תהיה למטה טרמפולינה או רשת ביטחון? לפני שש שנים התבשרתי על מות בני, חן ישראל בן ה-10. שוטר קהילתי פגע בו ברכבו בעת שהוא עבר במעבר חציה כשהיה בדרכו על אופניו הביתה. חן נהרג במקום. זו בדיוק התחושה שמלווה אותי מאז.
קראו עוד:
אני יכולה לומר, מכל החוויות והתחושות שאובדן קרוב עושה לך, בייחוד אם הוא פתאומי, הנפילה היא חסרת רחמים. אין משהו שניתן להיאחז בו. בבת-אחת את נזרקת לתהום עצומה, ואין לך שום כלים להתמודד עם זה. הכלים מתפתחים, אם בכלל, רק אחר כך. רק בלית-ברירה, תוך כדי תנועה.
זה נכון, החברה שסובבת אותי כמו משפחה, וחברים ואנשים מהיישוב שבו גרתי, נתנו המון תמיכה. אבל התהום העצום שנפער בפנים, הוא נחלתם של המשפחות השכולות בלבד. זר לא יבין זאת.
עדי נאה בלוךאלבום ביתיאתמול נזכרתי ביום הולדתו של חן. לפני כמה שבועות הוא היה אמור לחגוג 16. המרחק שהזמן עשה בלעדיו הוא בלתי נתפס - בן 16 זה נער, בחור, וחן יישאר ילד בן 10 לעולמים. בעיניי רוחי ראיתי אוותו נער בן 16. חייכן כשהיה, רזה, גבוה, עם הבלורית הבלונדינית והנמשים. חתיך הורס. כזה שבנות השכבה מאוהבות בו בסתר.
דמיינתי אותו מביא חברים הביתה, צוחק איתם והזיק הקונדסי בעיניו. מאז ומתמיד הוא הצחיק את חבריו לשכבה, אפילו בכיתה ה'. הוא היה נוהג להתגנב מאחורי בן ובת שבמקרה דיברו ביניהם, מפתיע אותם ומצמיד את קצות אצבעותיו בשתי ידיו אחת לשנייה כמו מקור אל מקור ומכריז: "נשיק נשוק"! ובורח לקול צחוקם של הסובבים.
המחשבות רדפו אחת את רעותה. כמובן בצבצו להם גם כעסים, תחושת המרמור ו'למה זה מגיע לי, לו, לנו'. שברתי את הראש מה עושים לציון יום ההולדת שלא נוכל לחגוג. בשנים קודמות היינו הולכים כולנו למרקיה חמודה ברח' כורש בירושלים. תופסים מן פינה שקטה כזו רחוקה מכל השאר. וכך, על קערות מרק מהביל היינו מעלים זיכרונות, מעלעלים באלבומי תמונות, נזכרים בעוד אנקדוטה, צוחקים, בוכים. הפעם רציתי משהו קצת אחר. ולא היה לי שום רעיון.
אוף, כל פעם מחדש לשבור את הראש עם תשובות לשאלות שבכלל לא מטרידות אנשים נורמליים. כעס עלה בי גם על זה. אז קמתי, ניגשתי למחשב והתחלתי לחפש ברשת חומר על אובדן. ניסיתי כל מיני צירופים: אבל וכעס, כעסים אחרי אובדן, שכול וכעס, אבל התוצאה אותה תוצאה: מעט מדי ודל מדי. היו אי אילו התייחסויות של אנשי מקצוע, קצת תיאוריות, ברמה די שטחית ולא ממש מספקת. בעיקר היה חסר לי חומר קצת יותר מפורט, מנקודת מבט אישית. משהו להזדהות איתו. להרגיש שאני נורמלית, שאני לא לבד. לקראת עלות השחר, כשנואשתי מחיפושים, התחלתי לכתוב. המילים זרמו וזרמו כאילו שהדיו הכחול הוא בעצם נהרות של דמעות שנספגו חרש אל תוך הדפים. בכי שקט, ממעמקים.
בבוקר עלה לי רעיון: אולי השנה נעשה מעין פעילות משפחתית- גרעינית, משהו שהוא כיף אבל רגוע? למשל, סדנת בישול משפחתית. משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו. שלא יהיה מוזר מדי מצד בחגיגיות, שלא יהיה עצוב מדי מצד האבל. חיפשתי אנשי מקצוע שעושים דברים כאלה. המחירים נעו סביב 2,500 שקלים לסדנה של שלוש שעות. לי זה יקר. התחלתי כבר להתייאש כשבן הזוג שלי הציע - 'למה שלא תדברי עם רמי?', וואו זו הייתה הברקה. רמי חבר טוב שלנו עוד מימי הלימודים של גדעון. בחור מוכשר בהמון תחומים, וכן, גם יודע לבשל מדהים ואפילו מעביר גם כמה השתלמויות בנושא. הרמתי אליו טלפון וקבענו.
הסדנה הייתה חוויה מיוחדת. רמי הכין תפריט אסייתי עשיר. התקיים שם איזון עדין ושברירי בין ההכנות הקדחתניות, האווירה המשפחתית, הצחוקים והרעש, הריחות, הטעימות, לבין הצלילה אל תוך הזיכרון והגעגוע, ותחושת החסר שדבר לא יכול לרפא. ניסינו לנחש, לאיזה צוות חן היה רוצה להשתבץ. לזה שהכין את הדים-סם, את הסלט הפיקנטי או את הקינוח המושחת.
כשהתיישבנו כעבור שלוש שעות לשולחן לסעודה המפוארת, השקנו כוסית לחיים. לחיי חן שלנו, שחי איתנו בלבבות יום-יום ושעה-שעה.
