ילדים אוהבים מאוד לצפות ב"משפחות יוטיוב" ברשת, יעידו על כך נתוני הצפייה בהן שמגיעים במקרים מסוימים למאות אלפים ואף למיליונים. בעידן שבו לילדים שלנו יש גישה לסרטי אנימציה תלת-ממד ולהפקות יקרות באיכות HD, נשאלת השאלה: מדוע הם נמשכים במספרים מעוררי השתאות דווקא לצפייה בסרטונים בייתים של אותן משפחות?
קראו עוד:
"התשובה נעוצה בקשר המיוחד שנוצר בין הצופים לבין למשפחה, ובעצם הסגנון הביתי הזה, שנתפס אותנטי וחי", סבורה מיכל פיטובסקי, סופרת למבוגרים ולנוער, ומרצה בבתי ספר במסגרת "סל תרבות ארצי".
פיטובסקי כותבת בימים אלה ספר עלילתי לנוער שעוסק בנער שגדל במשפחה של יוטיוברים, שמתעדת את כל מעשיו, ועל מעריצה אובססיבית שלו, שחיה לצידו כמו צל. התחקיר שהיא ערכה עבור כתיבת הספר כלל צפייה במאות סרטונים של "משפחות יוטיוב" בארץ ובעולם, ולמידת התופעה, החדשה יחסית, שבה אנשים מתעדים את חיי היומיום שלהם ושל ילדיהם, לטובת צפיות ולייקים. ברוב המקרים, גם עבור רווח כספי מנותני חסות וממפרסמים.
גם ספרה הראשון לנוער, "דברים שקורים בשומקום" (2019, טל מאי ו"ידיעות אחרונות"), עסק בנושא קרוב וסיפר על נערה יוטיוברית שמתמודדת באמצעות ערוץ היוטיוב שלה עם סכסוך המשמורת של הוריה הגרושים. הספר זכה בפרס ע"ש דבורה עומר של משרד התרבות.
האזינו: גיל ההתבגרות מתחיל כיום בערך בגיל 9 - ונמשך עד גיל 30
"יש מושג בתחום הפסיכולוגיה של התקשורת שנקרא קשר פארא-חברתי, והוא מתאר קשר חד-צדדי שבו אדם אחד יודע המון דברים על אדם אחר, ואילו השני כלל לא מכיר אותו", היא מסבירה מדוע לדעתה ילדים נמשכים לסרטונים הללו, "המושג מתייחס לתופעת ההערצה של מפורסמים, שבה המעריץ חש כאילו הוא מעורב בחייו של המפורסם, חווה איתו את האירועים השונים בחייו, ובמצבים קיצוניים, המעריץ חש שהמפורסם גם מכיר אותו. במילים אחרות, הוא מדמיין מערכת יחסים דו-צדדית ויחסי גומלין ממשיים. במידה מסוימת כולנו חשים כך כלפי מפורסמים, אנחנו יכולים לחוש פגועים כשמתברר לנו פרט לא נעים מחייו של ידוען אהוב. אבל יש אנשים עם חולשה גדולה יותר לאשליה הזאת, ובהם ילדים".
(אתגר "יום הכן" של משפחת ספיר)
אשליית הקשר הדו-צדדי
המושג "קשר פארא-חברתי" נטבע בשנת 1956, אבל בעידן שלנו הוא רלוונטי אף יותר בגלל הטבע של הרשתות החברתיות, ושל הטכנולוגיה כולה. "מכיוון שבתחתית כל סרטון יוטיוב יש לצופים אפשרות להגיב, ולפעמים המשפיען גם עונה להם, האשליה של קשר דו-צדדי מתחזקת. המשפיען מעודד תקשורת כזאת, מבקש תגובות, לייקים ומעורבות קהל, כי כל אלה מגדילים את החשיפה שלו באלגוריתם של יוטיוב. אולם, גם אם יש תקשורת בין הקהל למשפיען, והם יכולים 'להצביע ולהשפיע' על התוכן האינטראקטיבי, המשפיען לא באמת 'מכיר' את הקהל, גם אם הוא נוהג לטפח את התחושה שכן", אומרת פיטובסקי.
מיכל פיטובסקיצילום: גוני ריסקין"בנוסף, התוכן בערוצים המשפחתיים מצולם בבית, ברגעים הקטנים של החיים, וזה מחזק את התחושה שהצופה ממש חי יחד עם המשפחה ומכיר אותה לעומק. במקרה של משפחת ספיר למשל, אחת המפורסמות כיום ברשת, "האב פותח כל סרטון שלו במשפט לצופים - 'אתם חלק ממשפחת ספיר לכל החיים', וזה ביטוי קלאסי לקשר פארא-חברתי. אז חלק מהמשיכה של הילדים לערוצים האלה מבוססת על התחושה שהם מכירים את המשפחות היכרות חברית-משפחתית, כמו שהם נמשכים לשחק עם אדם שהם מכירים לעומת זר. לא קשה לדמיין ילדים צופים שבאים מרקע מורכב, או שחווים תקופה משפחתית לא קלה, שהקרבה המשפחתית המדומיינת שערוץ היוטיוב מעניקה להם היא מושכת עבורם במיוחד".
"התוכן בערוצים המשפחתיים מצולם בבית, ברגעים הקטנים של החיים. זה מחזק את התחושה שהצופה ממש חי עם המשפחה ומכיר אותה לעומק. מיכאל ספיר פותח כל סרטון במשפט לצופים: 'אתם חלק מהמשפחה לכל החיים'. זה ביטוי קלאסי לקשר פארא-חברתי"
המסרים ומשאלות הלב של הילדים
התוכן בערוצים האלה מכוון להגיע לכמה שיותר צפיות, וכל האמצעים כשרים, טוענת פיטובסקי. "לרוב מדובר באיזשהו 'אתגר' או 'משימה' שיש בה עונג, כמו לאכול כמה שיותר ממתקים, לקנות כמה שיותר צעצועים, שההורים יסכימו לכל מיני בקשות שהילדים מבקשים. הסרטונים הם אתר להגשמת משאלות ילדיות, בעודפות. הילדים הצופים, שבבית יש להם הורים שמציבים חוקים וגבולות, זוכים להגשים את הפנטזיה שלהם באמצעות הילד-יוטיובר, שפתאום מותר לו הכול. ערוצי היוטיוב המשפחתיים לאו דווקא כפופים לתכתיבים, להעברת מסר או לסיפוק ערך חינוכי מוסף. בעצם, אין לתוכן שלהם כמעט שום מגבלה. כל אחד יכול להעלות תוכן ליוטיוב וכל אחד יכול לצפות בו. זאת מעין אנרכיה שיכולים לצאת ממנה גם דברים חיוביים, למשל כשאנשים שלרוב לא היו מצליחים להגיע למיינסטרים, פתאום מצליחים ומביאים קולות חדשים לתרבות. בהקשר השלילי, לעיתים הערוצים האלה מרגילים אט-אט את הילדים הצופים לנורמות של צריכה מופרזת".
מה עוד מאפיין את תוכן הסרטונים?
"מעבר לדברים שכבר הזכרתי, יש לערוצים האלה גם אסתטיקה ייחודית, יוצאת דופן, שעבור הצופה המבוגר יכולה להיראות משונה. הסרטונים ערוכים באופן תזזיתי, עם תוספות סאונד של צופרים וקריאות התלהבות, מוסיקה קצבית, אנימציות זיקוקים וחיתוכי תמונה גסים. הצילום רועד, מצולם בזויות סלפי, או בקלוז-אפ קרוב מאוד אל הפנים. בארץ זה מאפיין במיוחד את התוכן של משפחת טרסוב, שהיא גם המשפחה המצליחה ביותר כרגע, עם כמעט חצי מיליארד צפיות בכלל הערוצים של המשפחה. אבל בעולם יש דוגמאות רבות לתוכן ילדים קופצני כזה, למשל ערוץ הילדים 'ולאד וניקי', שיש לו מיליארדי הצפיות.
"אז מדוע זה נראה ככה? זה הדבר הראשון שתמהתי לגביו בצפייה בהם. בוודאי יש להם כבר יכולת להרים הפקה מושקעת, לצלם יפה יותר ולערוך את הסרטון ברמה גבוהה יותר. בהמשך הבנתי שאם הם יעשו מהלך כזה, הם יאבדו את האותנטיות כביכול, את אותה תחושה של קשר פארא-חברתי עם הצופה שהם תלויים בו. הם חייבים לצלם בסגנון כמו-ביתי, בתאורה גרועה ועם מקל סלפי. זה מה שהצופים רוצים".
"יש להם יכולת להרים הפקה מושקעת, אבל אם הם יעשו מהלך כזה, הם יאבדו את האותנטיות, את התחושה של קשר פארא-חברתי עם הצופה. הם חייבים לצלם בסגנון כמו-ביתי, בתאורה גרועה ועם מקל סלפי. זה מה שהצופים רוצים"
ומה לגבי תוספות הסאונד?
"עדיין נותרתי מבולבלת בקשר לכל תוספות הצופרים וקריאות ה'ייאי', ולתוספות האנימציות של הזיקוקים והלהבות. זה קורה כמעט בכל צעד ושעל בסרטון, גם כשהילדים פוסעים לעבר הסופר מרקט או נכנסים בשער בית הספר. הם מנסים לעורר עניין בווידאו הביתי באמצעות התוספות בעריכה, אבל ייתכן שיש מאחורי זה עוד סיבה, מכוונת או לא מודעת.
"יש מחקר מעניין על ילדים שצופים בסרטוני פתיחת צעצועים, עוד ז'אנר פופולארי בתוכן ביוטיוב לילדים. הוא מצא שבכל פעם שאריזת צעצוע נפתחת בסרטון, בגופם של הילדים הצופים משתחרר דופמין, הורמון שמעורר התרגשות, מתח ועונג. הדומה בין סרטוני פתיחת המתנות לבין חלק מסרטוני המשפחות הוא ששניהם מלאים בתוספות צליל ואנימציות מהסוג הזה. ההשערה שלי היא שגם הסרטונים המשפחתיים מעוררים תגובת דופמין, ושממש כמו התניה פבלובית, שבה כלבים לומדים לרייר כשהפעמון מצלצל גם כשלא מוגש להם אוכל, הילדים שצופים בסרטונים של המשפחות מוצפים דופמין מאותם רעשי צופר ואנימציות, גם אם קורים בהם אירועים מינוריים. אין כמעט שנייה בסרטון שלא מלווה באפקט צלילי או ויזואלי מעורר התרגשות מלאכותית.
"אני לא חושבת שהמשפחות הללו בהכרח מודעות לזה, הן בסך הכול מחקות את סגנון העריכה שהן רואות שמצליחות בסרטונים בחו"ל ומנסות להפוך את הסרטונים הביתיים למעניינים יותר בעקבות אותן תוספות. לתפיסתי, הבעיה היא שאין ליוצרי התוכן האלה כוונה לייצר תוכן עם פנייה והתמחות לגיל הרך, למבנה הנפשי והרגשי של הצופים שלהם, שיטיב איתם גם במובן האסתטי. הם לא מחויבים לכך, ואולי גם לא יכולים להפנים מה תוכן תזזיתי מהסוג הזה עושה למוח הצעיר שצורך אותו".
הפנטזיה: זמן איכות עם ההורים
פיטובסקי מנסה לאפיין את מערכות היחסים שבאות לידי ביטוי בסרטונים בין הורים לילדים: "דיברנו כבר על המשאלות הילדיות לממתקים ולצעצועים שאליהן הערוצים הללו מתמסרים, אבל בעצם הפנטזיה האולטימטיבית שהערוץ מספק לצופים היא בילוי זמן עם הורה קשוב, מתמסר ואנרגטי, שמחכה לשמוע את כל מוצא פיך. בכל סרטון 'אתגר', ההורה ממציא לילד משחק כיפי ועוקב בעניין רב אחרי הצלחתו של הילד. כל מי שיש לו ילדים יודע שזה הדבר שהם הכי רוצים מאיתנו. האירוניה הצורמת היא שבפועל, הרגע שבו הילדים צופים באותם סרטונים הוא בדיוק הרגע שאין להורים זמן אליהם, הרגע שבו אנחנו מדליקים משהו בטלפון כדי שנוכל להתפנות למלאכות הבית או למשימה דחופה אחרת ביום-יום הישראלי התובעני. וכך הילד משחק עם דמות ההורה היוטיובר המתמסר, במקום עם הוריו שלו"', היא אומרת.
"הפנטזיה האולטימטיבית שהערוץ מספק היא בילוי זמן עם הורה קשוב, מתמסר ואנרגטי, שמחכה לשמוע כל מוצא פיך. בעצם, הילד משחק עם דמות ההורה היוטיובר המתמסר, במקום עם הוריו שלו"
אחת התכונות הבולטות לעין של סרטוני משפחות היוטיוברים, היא מיתוג צעקני ובולט, הן של מותגים מוכרים והן של מוצרים של המותג המשפחתי, אומרת פיטובסקי. "רוב הסרטונים מקדמים מוצר כזה או אחר, לפעמים בצורה מובהקת. שיתופי הפעולה המסחריים הללו הם מה שמקיים את הערוץ, בלעדיהם לא היה כל התוכן הזה. מבחינה קוגניטיבית, הילדים לא בהכרח מסוגלים להבין שהם צופים בתוכן שמנסה לשכנע אותם לצרוך משהו, כלומר שהם צופים בפרסומת. זו הבנה שמתפתחת בערך בגילי תשע ומעלה. ובאמת, מי היה רוצה לשבת ולצפות ברצף של פרסומות מבחירה? בזכות הקשר הפארא-חברתי, המשפחות היוטיובריות הן גן עדן למותגים מפרסמים, כי הילדים נקשרים אליהן ורוצים לקנות את מה שהם מציעים".
(סגנון עריכה קופצני. משפחת טרסוב)
יש לך עצות כלשהן להורים?
"אני נוטה לחשוב שכל דבר הוא טוב במידה. יש הורים שיחשבו שנכון להגביל את התוכן הזה מכל ומכל. לדעתי אין פגם בצפייה בסרטונים מדי פעם, יש כאמור איזה ממד של התגשמות משאלה בצריכת הצעצועים והממתקים, שבו הערך הבידורי לילד ברור לי. עוד סיבה להרשות במידה היא הדרישה של הילדים. לאור הפופולאריות שלהם, הורים שמתנגדים לאותם ערוצים נתקלים בילדים שמתחננים שירשו להם בגלל שזה מה שרואים החברים בכיתה. אבל מידתיות היא הכרחית פה, כי זו צפייה ממכרת - הדופמין, הקשר הפארא-חברתי, הצריכה המופרזת".
חיים בסרט, בלי מירכאות
ד"ר דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, ויוצרת ערכת עוצמה - לגלות את החוזקות, מסבירה עוד על התופעה והשפעותיה.
מדוע לדעתך הילדים נמשכים כל-כך לסרטונים ביוטיוב שבהם מוצגות משפחות?
"כולנו יצורים חברתיים, וילדים, כמו מבוגרים, מרגישים צורך להביט באחרים - לצפות בהם, ללמוד מהם. מבחינה התפתחותית, חלק מהיכולת שלנו לפתח מיומנויות חברתיות היא באמצעות צפייה, חיקוי ולמידה מאחרים. הצפייה במשפחות מאפשרת לילדים להשוות את מה שקורה בחיים שלהם לעומת מה שקורה במשפחה אחרת. יש בזה משהו מרתק יותר מאשר סרט או סדרה שאנחנו יודעים שהמציגים הם שחקנים, משהו לכאורה יותר אמין, 'אמיתי'. ילדים יכולים לראות מצבים ואירועים מוכרים להם מחיי היום-יום, המאפיינים מערכות יחסים במשפחה ולהזדהות עם רגשות כמו שמחה, כעס, עצב, זה נותן להם תחושה שהם מכירים באופן אישי את הילדים של המשפחה המפורסמת".
"ילדים יכולים לראות מצבים ואירועים מוכרים להם מחיי היום-יום, המאפיינים מערכות יחסים במשפחה ולהזדהות עם רגשות כמו שמחה, כעס, עצב, זה נותן להם תחושה שהם מכירים באופן אישי את הילדים של המשפחה המפורסמת"
על אילו צרכים של הילדים זה עונה להערכתך?
"ראשית, זה מבדר וכיפי. ילדים נהנים לצפות בתוכניות, בסרטים ובסדרות בטלוויזיה או ברשת. יש בזה משהו קל, מעביר את הזמן, ומהנה. שנית, משפחות הריאליטי מספקות לילדים סוג של אשליה, שגם ילדים והורים 'רגילים' יכולים להפוך בין-לילה למפורסמים, ועבור ילדים, להיות מפורסם זה אומר שרואים אותך, אוהבים אותך, מקבלים אותך, מכירים בך ואתה נתפס בעיניי אחרים כמישהו חכם, יפה, מוכשר ומקובל. שלישית, יש ילדים יותר שקטים, מופנמים או חרדתיים, שמתקשים להיות בחברה ומעדיפים להיות בבית, ספונים בחדרם, ועבורם הצפייה במשפחות ריאליטי היא בריחה ממציאות חייהם ומהבדידות. מה שנקרא, הם חיים בסרט, בלי מירכאות. פשוטו כמשמעו. הצפייה במשפחות מספקת להם מענה על הצורך להתקרב לילדים בני גילם, להרגיש, לחוות חוויות שאין להם במציאות".
דליה אלוניצילום: אלעד אקרמןמהם המסרים המועברים?
"כל משפחה והערכים והמסרים שלה. יש משפחות שמעבירות מסרים שהחיים הם רק כיף אחד גדול ומתמשך, הילדים וההורים לא חווים קשיים מכל סוג שהוא ואם הם מעלים קושי, זה בדרך כלל קורה למישהו אחר, לא להם. יש משפחות שמעבירות מסרים הקשורים לתוקפנות, לדימוי עצמי, לדימוי גוף, לסטריאוטיפים, למגדר, או יחס למין, לחוק, או למשטרה".
האם ידועה מידת ההשפעה על הילדים שמופיעים בסדרות הללו?
"בהחלט. מחקרים רבים שנערכו בתחום מדעי החברה ותקשורת בשנים האחרונות מצביעים על כך שלצפייה בתוכניות ריאליטי יש השפעה על החשיבה, על דעות פוליטיות ועל התנהגות. יש לציין שההשפעה אינה נובעת רק מהתכנים הנצפים, אלא גם מכך שהצפייה הממושכת בתוכניות ריאליטי מגבירה את הפאסיביות ומחליפה מפגשים ובילוי עם קבוצת השווים, פעילויות חברתיות וחוויות משפחתיות. יתרה מזאת, מחקרים מראים שקיים קשר שלילי בין צפייה בתוכניות טלוויזיה ובסרטונים ברשת לבין קריאה. ככל שילדים צופים יותר, הם קוראים פחות. יש לכך השלכות על רכישת הקריאה, קצב ודיוק הקריאה, אוצר המילים והיכולת להבין ולנסח מסרים מילוליים".
מה הילדים לא מבינים לדעתך?
"ילדים אינם מבינים שגם בסרטונים מדובר בסוג של משחק, שהילדים וההורים מציגים את 'העצמי הכוזב', לא האמיתי והאותנטי. ילדים מקבלים את מה שמוצג בסרטונים כאמת מוחלטת ולא מבינים שמדובר בחוויות ואירועים מוקצנים, מבוימים ומתוכננים היטב. נראה להם טבעי שבני המשפחה מתלבשים בבגדים חגיגיים ותואמים והולכים לחוף הים. שנית, ילדים אשר צופים בסרטונים נוטים לערוך השוואות ועשויים להסיק שלאחרים יש חיים הרבה יותר טובים ונוצצים לעומתם. הדבר עלול לעורר קינאה בקרב ילדים ותחושות של קיפוח ורגשי נחיתות".
"ילדים מקבלים את מה שמוצג בסרטונים כאמת מוחלטת ולא מבינים שמדובר בחוויות ואירועים מוקצנים, מבוימים ומתוכננים היטב. נראה להם טבעי שבני המשפחה מתלבשים בבגדים חגיגיים ותואמים והולכים לחוף הים"
מה את מציעה להורים לעשות?
"אני מציעה להם להציע לילדים אלטרנטיבות בידור, כיף ופעילויות שמעצימות אותם, מרחיבות מעגלים חברתיים ומאפשרים לחוות את המציאות והעולם האמיתי. אין תחליף אמיתי לחוויות ולמערכות יחסים אמיתיות, לכן מומלץ לרשום את הילדים לחוגי ספורט, לתנועת נוער, על אופניים, להזמין חברים וללכת אליהם. במקביל, מומלץ לפקח על התכנים הנצפים על ידי הילדים, לתווך להם את הסרטונים שבהם רואים משפחות, להסביר להם שהמשפחות הללו מקבלות כסף תמורת הסרטונים, שמדובר בתעשייה, שברוב המקרים האירועים והחוויות מבוימות והילדים אומרים משפטים מתוכננים שאומרים להם לומר".
איך כותבים ילד? - כנס תיאטרון הקרון על שם דליה יפה מעין יעסוק בשינויים בתפיסות הילדות כקהל וכייצוג בתרבות הילד, יתקיים ביום הילד הבינלאומי, יום ראשון, 20 בנובמבר, 10:00-16:00, בתיאטרון הקרון, משכן דוידסון, גן הפעמון ירושלים. להרשמה ולרכישת כרטיסים לחצו כאן
