אולי זה יפתיע חלק מכם, אבל אפשר למנוע פוסט-טראומה. אני לא מתכוונת לזו שנגרמת אחרי מלחמה, פיגוע טרור או תאונה קשה. הפוסט-טראומה שעליה אני מדברת היא כזו שבאמת אפשר למנוע אותה, אולי אפילו להפסיק את היווצרותה תוך כדי שהיא מתרחשת.
אני מתכוונת לפוסט-טראומה שנבנית בגיל הילדות וממשיכה בבגרות. פעמים רבות היא נסתרת, ומומחים יודעים ומדברים עליה, אבל לא נתקלתי במישהו שמזהיר מפניה, או שאומר שאפשר לעצור אותה אפילו שכמעט תמיד יש תחנות עצירה בדרך. אני מדברת על פוסט-טראומה שנוצרת מניכור הורי.
חלק מכם אולי חשים אכזבה - על זה היא מדברת? זו פוסט-טראומה? כ"בוגרת" ניכור הורי, שגם חצתה את גיל 50, אני אומרת: כן, זו פוסט-טראומה. כן, יש מומחים שאומרים זאת. כן, יש לניכור ההורי השלכות רחוקות-טווח בהרבה תחומי חיים.
אז איך נראה ניכור הורי? לא אדבר על הגדרות משפטיות, אלא על תמונת חיים. בואו נלך אחורה: אני בת חמש וחצי, אבא עוזב את הבית. הוא ואימא נפרדים. במשך שמונה שנים אנחנו, הילדים, כמו כלי-משחק בשחמט בין ההורים. היא אומרת עליו דברים רעים, מכריחה אותנו לבחור בינו לבינה. והוא? נעלם. נוכח-נעדר, מופיע לעיתים, מבטיח שיבוא. ולא בא.
מירי וידןצילום: רועי חרזיבפעם האחרונה כילדה, ראיתי את אבא כשהייתי בת 14. הפעם הבאה שפגשתי אותו שוב, הייתה כשהייתי בת 39, וגם זה בהיחבא ומבלי שאימא או מישהו אחר יידעו על כך.
המפגש המחודש, אם תהיתם, לא היה כמו באגדות שיש בהן סוף טוב. היה קשה עד בלתי-אפשרי לגשר על פער של 25 שנה, וגם אין ממש תשובות טובות לשאלות כמו: "למה לא באת?", "למה הבטחת שתבוא ונעלמת?", "למה לא נלחמת עלינו?".
בשנה האחרונה לחייה של אימא, בערב אחד כשהעזתי להגיד לה את שהיה על ליבי במשך שנים, היא ביקשה סליחה. וסלחתי, ברור שסלחתי. חשוב להגיד שסלחתי לשניהם מזמן. היום אני יכולה להתבונן על שניהם יחד, ולחוד, בחמלה.
"המפגש המחודש לא היה כמו באגדות. היה קשה עד בלתי-אפשרי לגשר על פער של 25 שנה, וגם אין ממש תשובות טובות לשאלות כמו: "למה הבטחת שתבוא ונעלמת?", או - "למה לא נלחמת עלינו?"
ויש עוד פנים לניכור הורי, והכוונה היא לכזה שמתרחש בתוך הבית. משפחה יכולה להצטלם נפלא, וכולם מחויכים, אבל כשהילדה מגיעה הביתה מבית הספר - אין מישהו ששואל: "מה היה היום? מה שלומך? מה עובר עלייך?". כשמדברים עם הילדים במשפטים מלאי הערות, שיפוטיות וביקורת, או כשהם לא זוכרים מתי הם שמע מילה טובה מאבא, או זכו למבט מלטף.
נכון, אבא מאוד טרוד בעבודה, וגם בחובות. הוא לא מצליח להרים את הראש. כולם נושאים אליו עיניים וסומכים עליו - המשפחה, ההורים, העובדים, אבל הוא מרגיש מדוכא. הוא חלש, והוא לא יודע איך יגמור את החודש.
ואימא? היא שקועה בעומס החיים, בעבודה, בבית ובילדים. היא לא שמה לב איך מתחת לאפה הילדה שלה היא כבר מזמן לא ילדה, והיא צריכה שמישהו ישים לב וישאל אותה פשוט אם הכול בסדר. מישהו שיגיד לה שהוא פה בשבילה, מישהו שיקנה לה את החלב/הגבינה/השוקולד שהיא אוהבת במיוחד, שיראה שהוא חשב עליה. מישהו שייתן לה את התחושה, לפחות בחלק מהזמן, שהיא הדבר הכי חשוב כרגע ושכל השאר ממש יכול לחכות.
"ויש עוד פנים לניכור הורי - כזה שמתרחש בבית. משפחה מחויכת יכולה להצטלם נפלא, אבל כשהילדה מגיעה הביתה מבית הספר אין מישהו ששואל: "מה היה היום? מה שלומך? מה עובר עלייך?"
אפשר להמשיך עוד ועוד בדוגמאות למופעים שונים של המושג המלומד, לעיתים המכובס, שמכונה "ניכור הורי", שיש לו פנים, שמות והשלכות על חיים שלמים. ילד שאחד ההורים 'נעלם' לו, יתקשה מאוד להאמין לאנשים עד הסוף. משהו באמון הראשוני נפגם. ילד שהורה 'נעלם' לו, לעולם יחשוב שהוא יכול לסמוך רק על עצמו. ילד שהורה 'נעלם' לו עלול להפוך לבוגר שיש בו חשדנות, ספקנות, חרדת נטישה. מי שרוצה להעמיק עוד שיקרא מחקרים מגובים בנתונים.
אז לכל ההורים שעוברים גירושים, לפני או תוך כדי ההליך, דעו שבידכם הדבר. ניכור הורי עלול לגרום נזק של ממש, ואנחנו ההורים יכולים לעצור את הפוסט-טראומה הזאת, לפני שהיא מתרחשת. מההורים שכבר נמצאים שם בתהליך הפרידה, אני מבקשת - קחו נשימה, תביטו מהצד ותחשבו טוב: האם הייתם רוצים שהילדים שלכם יסבלו מפוסט -ראומה שאתם יכולים לעצור?
הרי אם היינו יודעים שאחד הילדים שלנו ייפגע בתאונת דרכים - לא היינו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע זאת?
הכותבת היא מאמנת אישית, מלמדת חשיבה הכרתית
