אחת המשימות הכי קשות בהורות, לדעתי, היא לגדל את הילדים שלנו בדיוק כמו שהם. כי כשהם נולדים, יש לנו ציפיות לגבי כל אחד ואחת מהם, אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד. מה לעשות, הילדים שלנו לא תמיד מתואמים עם הציפייה שלנו. בעצם, לרוב הם לא.
קראו עוד:
אנחנו רוצים ילד רגוע והוא קופצני. אנחנו מבקשים תלמידה מצטיינת אבל יש לה קשיים לימודיים. חשבנו שהוא יהיה מוכשר בספורט, אבל הוא לא זז מהספה. רצינו ילד שמתנהג יפה והוא מפריע, רצינו שהיא תאכל בריא אבל היא חובבת שוקולד מושבעת.
כן, לילדים שלנו יש התנהגות שאנחנו רוצים למגר, למחוק ולהעלים, כי היא מוציאה אותנו מדעתנו. למעשה, היא גורמת לנו להתרחק מההורה שאנחנו רוצים להיות. ברגעים כאלה, אנחנו מרגישים שהילד הוא בלתי נסבל - כי ההתנהגות שלו גוררת מאיתנו סל של תגובות חסרות סבלנות, פוגעות ומזלזלות.
"הוא מתיש אותנו מהרגע שהוא מתעורר, ורק כשהוא נרדם יש לנו שקט", אמרו לי מורן ויובל, הורים לשלושה ילדים שמתמודדים עם אתגרים התנהגותיים מצד בנם בן התשע. לדבריהם, הם עסוקים בו כל הזמן. אף שיש להם עוד שני ילדים, הוא גוזל מהם את כל האנרגיה. למעשה, מורן שיתפה שלא משנה כמה היא מקדישה לו, "זה אף פעם לא מספיק לו". למה הכוונה "מקדישה לו?", שאלתי וגיליתי שמדובר בהערות שיפוטיות ובביקורת בלתי פוסקת על ההתנהגות שלו.
"מהן החוזקות שלו?", שאלתי. הם הביטו זה בזו במבוכה ולאחר כמה רגעים השיבו שהוא אוהב לעזור, שהוא רגיש ושהוא מוכשר בכדורגל. שאלתי אם הם מחמיאים לו, והם ענו בכאב: "אין על מה. הוא רק מציק לאחים שלו ולא מקשיב למה שאומרים לו. הוא מסרב להתארגן בבוקר, הוא בכלל לא רוצה לקום מהמיטה, וכשהוא חוזר מבית הספר הוא לא רוצה להכין שעורים. צריך להילחם איתו על כיבוי המסך ובשאר הזמן הוא רב, מציק ומתווכח".
בשיח שלנו מורן ויובל הבינו שהזמן שהם לכאורה מקדישים לו הוא "העסקת יתר". אומנם עומר הוא מרכז הבית, אך רוב תשומת הלב שהוא מקבל היא שלילית והיא שואבת מההורים את האנרגיה ואת ההנאה שבהורות. ההתנהגויות החיוביות שלו מתפספסות, כי ההורים כל הזמן מתייחסים להתנהגויות השליליות. תשומת הלב שם - ולכן התנהגויות אלה גדלות.
הילד של השכן
כולנו אלופים בלראות מה חסר, ומה ולא עובד, אבל כדאי לנו לחדד את הראייה שלנו ולהתמקד דווקא בחיובי, גם אם הוא ממש קטן, או נראה לנו מובן מאליו. ואז, חשוב שנפרגן ונעודד. זכרו, מה שמתמקדים בו גדל - ולכן חשוב שנגדיל את החיובי. וכן, הילדים של אחרים תמיד נראים לנו מוצלחים יותר, מנומסים יותר, חברותיים יותר. וזה, רבותיי, מה שמשבש את ההורות שלנו.
כשאנחנו חושבים שלאחרים טוב ומוצלח יותר עם הילדים, ושאנחנו קיבלנו את הילדים העצבניים, הלא מרוצים והפחות מוצלחים, אנחנו לא מצליחים לראות כמה הילדים שלנו נפלאים, טובים ומוכשרים, וזה מגביר את תחושת התסכול וחוסר האונים שלנו כהורים.
"כולנו אלופים בלראות מה חסר, ומה ולא עובד, אבל כדאי לנו לחדד את הראייה שלנו ולהתמקד דווקא בחיובי, גם אם הוא ממש קטן, או נראה לנו מובן מאליו. ואז, חשוב שנפרגן ונעודד. זכרו, מה שמתמקדים בו גדל - ולכן חשוב שנגדיל את החיובי"
אנחנו מתמקדים בחוסר האונים שלנו וממלאים את עצמנו בתחושה שזה קורה דווקא לנו. יש לי חדשות בשבילכם, זה קורה כמעט בכל משפחה שיש בה ילד שמעייף ומאתגר קצת יותר, אבל מה לעשות שלא פוטוגני לצלם את זה בסטורי ולא מחמיא לדבר על זה. ובסוף הרי כולם רוצים להצטייר כהורים טובים עם ילדים מנומסים, מה שלא תמיד תואם לציפייה.
עלינו לקבל את הילד שלנו כפי שהוא עם האופי והתחביבים, וגם עם ההתנהגות שלא תמיד תואמת לציפיות שלנו. ובואו גם נזכור שההתנהגות כרגע היא לא זו שתגדיר איזה מבוגר הוא יהיה. הילדים שלנו קטנים, סקרנים, חוקרים ובודקים מה מותר ומה אסור, זה חלק מהמסע הפנימי לגילוי עצמי שלהם. כשהם עושים זאת אנחנו לפעמים כועסים כי זה מלכלך, מרעיש ולפעמים גם מכעיס.
בואו נביט בהם בעיניים טובות וחומלות ונזכור שהם הילדים שלנו. נעזור להם להרגיש שייכים ולא איזו "כבשה שחורה" בבית. בואו נגרום להם להרגיש שאנחנו רואים אותם כשהם מתאמצים להתנהג יפה, ונחמיא להם גם כשקשה. נזכור שגם להם קשה, שהם נכנסים ללופ ומתנהגים לא אחת בהתאם לתווית שהצמדנו להם, למשל כשאמרנו בשעת כעס "אתה בלתי נסבל", "אתה עצלן" או "אין לי כוח אלייך".
בואו נפרגן להם, נבלה איתם יחד בפעילות מהנה ונגרום להם להרגיש אהובים. האישיות שלהם מתפתחת ומתעצבת כל הזמן, ולנו ההורים יש חלק משמעותי במסע הזה. אבל כדי שהמסע יהיה מוצלח, חשוב שנקבל את הילד שלנו כמו שהוא. רק אהבה וקבלה תעזור לו להגיע למימוש עצמי מיטבי ותוביל אותו להיות נעים ורגוע.
תמר כהן לביא היא פסיכותרפיסטית, מנתחת התנהגות ומדריכת הורים וצוותי חינוך
