רבות כבר דובר על המצב הרגשי והנפשי של ילדים שגדלים כבר שנתיים תחת צילה של מגפת הקורונה. הם נכנסים ויוצאים מבידודים, מתמודדים עם ריחוק וניתוק מהחברים ומאורחות החיים שלהם בבית הספר ובשעות אחר הצהריים, מתנהלים בתוך קפסולות ומתחת למסכות, ולא יודעים מתי כל זה ייגמר. אבל האם יש בכלל דבר כזה שאפשר לכנות אותו "אורחות החיים הרגילים" עבור ילדים בני חמש או שש או שבע, שלא בטוח שזוכרים בכלל איך נראו החיים בזמנים אחרים? "הלא נורמלי הוא הנורמלי החדש", נהוג להגיד היום בהקשר של החיים בעידן המגפה, ואכן, מסתבר שילדים רבים לא ממש זוכרים את החיים שלפני הקורונה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קחו למשל את מה שמספרת לנו ע', שלפני כמה ימים הלכה לקניות עם ילדתה בת השבע. כאשר הילדה עטתה מסכה על פניה, ואמה שאלה אותה מה היא זוכרת מהתקופה שלפני הקורונה, הילדה ענתה שלמעשה לא הרבה. "אולי רק שהיינו מטיילים יותר".
הסיפור הזה, שוודאי יש עוד רבים דומים לו, שלח אותנו לבדוק מה נצרב בזיכרון של ילדי הקורונה. מה הם ייקחו איתם הלאה מימי המגפה שחלקם גדלו לתוכה, ואיך צריכים ההורים לנהוג כדי להטמיע בתודעתם זיכרונות שאינם נגועים בקורונה. ועניין נוסף: האם הילדים הקטנים באמת לא יזכרו את העולם כפי שהיה לפני הקורונה, ועד כמה זה מדאיג?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"תפיסת הזמן של ילדים אינה מדויקת, והיא שונה מתפיסת זמן של מבוגרים", אומרת פרופ' ענת שושני, המנהלת האקדמית של מרכז "מיטיב" מבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, אוניברסיטת רייכמן. "כשהורה נוסע לחו"ל או הולך למילואים, גם אם זה לשלושה ימים – ילדים מרגישים שזה נמשך נצח. כשחוזרים לגן אחרי שבת ילדים ממציאים דברים: 'היינו בלונה־פארק' כשהיו שם למעשה לפני חודש, או 'היינו בים' כשהיו בים בעצם בקיץ. אז באירועים משמעותיים כאלה, ששינו את כל שגרות חיינו עד כי כל מה שעשינו לפני השתבש, ברור שהילדים יאבדו את הזיכרון לגבי מה שהיה קודם. הרי כעת אין להם שום דבר מהשגרה שהכירו: לא חוגים, לא חברים, לא בית ספר. בעצם, הילדים התחילו חיים עם נסיבות חדשות. התפאורה השתנתה, הדרך שאנשים נראים שונה, הלמידה שונה, הפעילויות החברתיות שונות. זה כמו רילוקיישן. הילדים מסתגלים לעולם חדש, עם כללים חדשים, ומרגישים בתוכם בבית. זה טבע האדם, ואז גם מהר מאוד שוכחים את מה שהיה קודם".
אז זה מה שהילדים שלנו יזכרו מהילדות שלהם - מסכות ומטושים? הורים עצבנים בבידוד?
"אלה הם כללי החיים. לילדים אין פרספקטיבה של זיכרונות ארוכים. הם מבינים שהייתה תקופת חיים, ויש עכשיו תקופת חיים חדשה שהיא מאוד שונה. ואין להם מושג לגבי משך התקופה או הזמניות שלה. אנחנו, המבוגרים, יודעים שהתקופה תעבור, יש לנו ניסיון וזיכרון שמרגיעים אותנו, אבל לילדים אין את עיבוד המידע שמאפשר להם להכיל את הקורונה כתקופה זמנית. אז כרגע הם לא יכולים לדמיין המשך בלי מסכות. בדיוק כמו הבת שלי ששאלה אותי 'מתי זה נגמר'".
בת כמה היא?
"היא בכיתה ד'".
מה את עונה לה?
"יעלי, זה יעבור".
והיא מבינה?
"אמרתי לה שכל המגפות שהיו בעולם במאה שנים האחרונות בסופו של דבר עברו, שהייתה הדבקה שעזרה, שמצאו חיסון וזה נעלם, ובכך נתתי לה תקווה. אבל השאלה היא לא האם הילדים שוכחים, אלא מה אנחנו צריכים להזכיר להם ובמה מציידים אותם. למשל בתקווה, בשמירה על העולם החברתי שלהם, למרות שהוא השתנה. נעזור להם לפגוש חברים ככל הניתן, לצאת החוצה לשחק, כי הבעיה היא לא השכחה של הילדים ומה הם יזכרו מהקורונה, אלא ההשלכות הנפשיות של המצב, של תקופות הבידודים והסגרים".
פרופ' דניאל לוי הוא חוקר מוח וזיכרון, גם הוא מאוניברסיטת רייכמן. פרופ' לוי מסביר ש"אצל ילדים קטנים יש התפתחות מהירה מאוד של תאי המוח ושל החיווט ביניהם. וכיוון שהיכולת שלנו לזכור דברים תלויה בקשרים שבין התאים במוח, התהליך שמתרחש בגלל הצמיחה המהירה משנה את החיבורים שנוצרים בעקבות אירועים כאלה ואחרים, וזו הסיבה הכי חשובה שבגללה אנחנו לא זוכרים אירועים מהילדות המוקדמת".
אז לילדים הקטנים לא יהיה זיכרון מלפני הקורונה?
"תלוי מתי נשאל אותם. הקורונה נמשכת כבר שנתיים וזו תקופה שבמהלכה מתרחשים שינויים רדיקליים במוחות של ילדים. לכן הסיכוי שהם יזכרו יותר נמוך מאשר הסיכוי שמתבגרים ומבוגרים יזכרו. ככל שהשלב ההתפתחותי שבו אנחנו נמצאים מהיר יותר, כך יש פחות יציבות של הזיכרונות".
פרופ' לוי: "אנחנו לא זוכרים את השגרה, אלא רק את הדברים הטובים ביותר או הרעים ביותר. חשוב להזכיר לילדים שלא רק שהיו חיים לפני הקורונה, אלא שהיו לנו חיים טובים. בסך הכול אנחנו מבלים מעט זמן עם הזיכרונות הכי טובים שלנו, וחבל. אנחנו צריכים להקדיש יותר זמן כדי להיזכר ביחד בדברים הטובים והשמחים שעשינו ולהתענג עליהם, לא לוותר על החוויה הנוסטלגית"
הגיוני שילדה בת שבע אומרת לאמא שלה "אני לא זוכרת את החיים שלפני הקורונה"?
"כן, זה מאוד סביר, בעיקר כאשר אצלנו במוח יש כל הזמן תחרות בין זיכרונות שרוצים להשתמר. בתגובה לשאלה או רמז, הזיכרונות החזקים יצופו לפני החלשים, אז אם כתוצאה מקורונה יש חרדה או חשש – אלה הדברים שיצופו קודם וינצחו את הזיכרונות הסתמיים. הרי אנחנו לא זוכרים את השגרה, אלא רק את הדברים הטובים ביותר או הרעים ביותר. חשוב להזכיר לילדים שלא רק שהיו חיים לפני הקורונה, אלא שהיו לנו חיים טובים. בסך הכול אנחנו מבלים מעט זמן עם הזיכרונות הכי טובים שלנו, וחבל. זה משהו שזוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן מדבר עליו בהרצאות שלו. אנחנו צריכים להקדיש יותר זמן כדי להיזכר ביחד בדברים הטובים והשמחים שעשינו ולהתענג עליהם, לא לוותר על החוויה הנוסטלגית. כמו שפעם היינו עושים ערבי שקופיות ונזכרים ברגעים היפים של הטיולים בחו"ל. בפסיכולוגיה החיובית מדברים על החשיבות של לעשות מאמצים מכוונים לשים לב לדברים החיוביים, כי זה משפיע לטובה על מצב הרוח שלנו, וגם אצל ילדים. זה לגמרי מאזן את הנהלת החשבונות הפנימית שלנו".
אז ההורים יכולים להיות פחות מודאגים? הילדים יפצו את עצמם כשהחיים יחזרו לנורמה?
"אני בטוח שכן. אני לא רוצה לצייר סתם תמונה ורודה שהכול טוב, כי לא הכול טוב. אבל הורים וילדים יכולים לשוחח על הקשיים והתסכולים ולהיזכר גם בדברים הטובים. להגיד: 'אחרי הקורונה נחזור לטייל, כולנו רוצים שאחרי הקורונה כבר יגיע'".
גם פסיכיאטרית הילדים והנוער ד"ר דורית פורת לא מודאגת. "אנחנו גדלים למציאות מסוימת, ואם לא הכרנו מציאות אחרת, שהייתה בלי מסכות ובלי זום, אז זה מה שהילד מכיר", היא מסבירה. "כשיש שינוי ממצב מסוים למצב אחר יש געגוע ותסכול ורצון לחזור לחזור לפעם, להתרפק על הזיכרונות. אבל ברגע שזו המציאות הקיימת, וזה מה שמכירים, זו פשוט מציאות אחרת. אחרי שהיו מגפות במזרח הרחוק ראינו לפני עשר שנים בתאילנד או ביפן אנשים וילדים שמסתובבים עם מסכות. לא קראתי שהתינוקות היפנים נפגעו מזה, או שהילדים שם פחות מאושרים – זו המציאות שהם מכירים. ולכן השאלה מה הילדים זוכרים או לא זוכרים לא מנבאת תחזית שלילית יותר מהרגיל".
ד"ר פורת מוסיפה ש"מה שנלווה לזה, ההשלכות הרגשיות והמשמעות של המסכות, של הבידודים, של היעדר מפגשים עם חברים, או שההורים יותר לחוצים ושיש יותר בעיות כלכליות – אלה דברים שבוודאי ישפיעו על הדור הזה. השאלה מה הם זוכרים לא נראית לי בעייתית מבחינת ההשפעה עליהם".
יש גם צדדים חיוביים שמגולמים בכך שהילדים מצליחים לסגל לעצמם את ההתנהגות החדשה הנדרשת – כמו בתה של ע' שבכניסה לסופרמרקט מיד עטתה מסכה. "זו פעולה שמעידה על גמישות התנהגותית שהיא חלק בלתי נפרד מהיכולת לשרוד", אומרת ד"ר רונית יעקובוביץ', מומחית לחינוך וקידום בריאות בקרב פעוטות וילדים בבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת תל־אביב ובמשרד החינוך. "תראי מה זה, הילדה הוציאה מסכה. זו דוגמה לכך שילדה יכולה להיות סוכנת שינוי, שהיא יכולה לקבל אחריות ולהעביר הלאה התנהגות נכונה כפי שהיא רואה מהסביבה. אם הסביבה משדרת לעטות מסכות – הילדה מבצעת את הנדרש. זה פשוט מצוין. הילדה הפגינה שינוי התנהגותי יוצא מגדר הרגיל".
אבל זה גם מאוד עצוב.
"נכון, אבל אין מה לעשות - אלה החיים שלנו ואנחנו רוצים להישאר בריאים ושהמשפחה וסבא וסבתא יישארו בריאים".
מה הילדים האלה בעצם חווים?
"הם חווים אתגר שעל כולנו להתמודד איתו. הם מבינים שיש בחיים בעיות שצריך לפתור. הילד מבין שהוא לא מתבקש לפתור את הבעיה לבד, אלא שהוא חלק ממשפחה שעוטה מסכה, כי זו הנורמה".
סוכני השינוי שמסבירים לילדים הכי טוב את המצב החדש הם, איך לא, ספרי הילדים. האם אנחנו צפויים לראות גל של ספרים על החיים בצל הקורונה או על "כך חיינו לפני הקורונה"? עדי זליכוב־רלוי, סופרת ילדים ונוער ועורכת תחום ספרות הילדים והנוער ב"ידיעות ספרים", בהחלט מזהה התייחסויות לקורונה בספרי הילדים, ובעיקר פריחה של ספרות פנטזיה שמציעה בריחה מהעולם הריאליסטי אל עבר עולמות אחרים ומקומות רחוקים.
עדי זליכוב־רלוי: "אני בכלל לא חשבתי על סיפור הקורונה כמשהו שרלוונטי לספרות הילדים הקלאסית, אבל אם תקחי את 'שמוליקיפוד', ספר שנכתב בתקופת הפוליו, הרי שמדובר שם על הקיפוד שמגיע לבקר את הילד החולה; או אם תקחי את 'מיץ פטל', הוא הרי לא יוצא מהבית אז הוא בעצם בבידוד"
"את המגמות הבולטות ביותר אנחנו רואים בעולם הקומיקס", היא אומרת, "יש כיום הרבה סדרות קומיקס שמדברות על מגפות, על סוף העולם, על עולם שנעלם בעקבות מגפה, ועל איך שמתמודדים עם המצב הזה". לדוגמה היא מביאה את סדרת הקומיקס "הילדים האחרונים בעולם" שמיועדת לילדים בגילאי שמונה ומעלה וכבר הפכה ללהיט מטורף.
"זה רומן גרפי על עולם שהתכלה, שמביא לילדים ממש את מה שהם מרגישים, וגם אם זו אפוקליפסה של זומבים זה לא משנה", אומרת זליכוב־רלוי. "מה שחשוב הוא שהסיפור מעביר אותה תחושה שהילדים כנראה מרגישים בעולם האמיתי הנוכחי – תחושה של סוף העולם. ברגע שהסיפור יושב על אותן התחושות שמרגישים הילדים, גם אם הוא לא מדבר על המגפה עצמה, הוא מדבר אליהם. הוא מסביר את זה שיש כאוס, אפוקליפסה, שהעולם כפי שהכרנו וכפי שאנחנו זוכרים אותו נגמר או נכנס להקפאה. מתחילים מחדש".
7 צפייה בגלריה
''מה שחשוב הוא שהסיפור מעביר אותה תחושה שהילדים כנראה מרגישים בעולם האמיתי הנוכחי''. עדי זליכוב-רלוי
(צילום: תומי הרפז)
ולטובת הילדים שלא זוכרים מה היה לפני הקורונה, האם יתחילו לצאת עכשיו ספרי זיכרונות על "כך חיינו לפני המגפה"?
"כבר שלחו אליי ספרים על איך לנצח את הנגיף, אבל אני שואלת את עצמי האם הספרים האלה יחזיקו לאורך זמן, או שבעוד זמן קצר כבר לא יהיו רלוונטיים. אני תמיד מעדיפה ספרים שהם מעל הזמן ומעל למקום. קחי את 'רפונזל' - הרי היא בבידוד. הבת שלי ראתה איתי את הסרט ואמרה לי: 'אמא, את יודעת שהיא בבידוד?'"
כלומר, מבחינתה זו שפה של קורונה?
"לגמרי, והמושגים הם של קורונה. כי אם מישהו סגור כל החיים שלו בחדר בלי לצאת – אז הוא בבידוד. הילדים מתרגמים את המצב הזה למשבר הנוכחי, וזה מדהים. אני, בניגוד לבת שלי, בכלל לא חשבתי על סיפור הקורונה כמשהו שרלוונטי לספרות הילדים הקלאסית, אבל אם תקחי את 'שמוליקיפוד', ספר שנכתב בתקופת הפוליו, הרי שמדובר שם על הקיפוד שמגיע לבקר את הילד החולה; או אם תקחי את 'מיץ פטל', הוא הרי לא יוצא מהבית אז הוא בעצם בבידוד; או 'ארנב הקטיפה', מהפנינים של ספרות הילדים האמריקאית, שמגיע לחדר הצעצועים של הילד שחולה במחלה שצריך לבודד, וכאשר הילד מחלים צריך לשרוף את הצעצועים הנגועים ושורפים את הארנב. ויש גם ספר שנקרא 'בתוך צנצנת', שמדבר על חברות שמתקיימת מרחוק, בלי שהילדים נפגשים פיזית".
ומה חושבים הילדים עצמם? מתברר שתקופת הקורונה זה כיף, עם ובלי קשר למה שהם זוכרים מהדברים שקרו לפניה. את השאלה הזו חקרה פרופ' עפרה קורת, ראשת תוכנית הריס בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר־אילן, בסדרת מחקרים שהתבצעו במקומות שונים בארץ בצל הקורונה, והיא חושפת תוצאות מרתקות. הילדים אולי לא זוכרים מה היה לפני הקורונה, אבל 43% מהם אומרים ש"כיף" בקורונה ו־26% מגלים רגשות מעורבים, "היה די כיף, וגם לא כיף".
את הממצאים כינסה בימים אלה פרופ' קורת בספר שייצא לאור בקרוב ונקרא "ימי קורונה: ילדים בגיל הרך בעיתות משבר – מחקר ועשייה טיפולית חינוכית". הספר מציג את תקופת הסגרים דרך נקודת מבטם של ילדים.
המחקר כלל 45 ילדים וילדות בגילאים שנתיים עד ארבע וחצי. כאמור, 43% מהם אמרו שהיה להם כיף בקורונה כי היו עם ההורים, לא הלכו לגן והרשו להם לצפות במסכים. כרבע גילו רגשות מעורבים משום ש"היה די כיף, וגם לא כיף, כי הבריכות לא נפתחות, אבל מה שכיף זה שאין גן", או "בהתחלה היה כיף ואחר כך משעמם". 17% אמרו שלא היה כיף, "בגלל הבידוד, ואתה לבד וזה משעמם".
במחקר אחר, שבו השתתפו 183 הורים, יהודים וערבים, עלה שהורים בחברה הערבית, בהשוואה לזו היהודית, הציגו יותר אמונות שליליות (לדוגמה: רוב התוכניות/אפליקציות לילדים הן ברמה ירודה) לגבי צפייה במסכים, אבל בפועל הם דיווחו על צפייה ממושכת יותר של הילדים שלהם. בנוסף, החוקרים הצליחו לקדם אצל הילדים הצעירים את יכולת ההבנה וההבעה של רגשות מעורבים (שמחה ועצב) ולפתח אצלם התמודדות רגשית טובה בתקופת הקורונה. הם ציידו בכלים, סמלים שונים, את ההורים, ואלה אימנו את הילדים שלהם בזיהוי רגשות.
במחקר נוסף, בו השתתפו 487 הורים ממשפחות יהודיות וערביות, התגלה שהבעת אהבה לילד בתקופת משבר הקורונה נמצאה כדבר החשוב ביותר בעיני ההורים. במקביל, מחקר חדש שנערך על ידי ענקית הייעוץ "מקינזי" בארה"ב מגלה שכ־80% מההורים חוששים לבריאות הנפשית של ילדיהם בגלל השפעת הקורונה.
"הורים סובלים יותר מסטרס כי הם אחראים לבריאות הנפשית לא רק של עצמם אלא גם של הילדים שלהם", אומרת ד"ר גילה טולוב, שותפה ב"מקינזי אנד קומפני תל־אביב". "52 אחוזים מההורים דיווחו שהחמיצו עבודה בגלל הטיפול בילדים, בגלל בתי הספר בשלט־רחוק. התחושה היא שאתה לא מצליח באף אחד מהתחומים, אתה לא הורה מצוין ואתה לא עובד מצוין כשאתה חצוי בין העולמות, ולא מצליח לעודד את הילדים שלך שנמצאים במצב נפשי לא פשוט".
בתור לבית הקפה, התינוק בעגלה לידי נועץ בי מבט מסוקרן וארוך כמו שרק לתינוקות עוד מותר, ואני מחייך אליו. ואז אני נזכר.
אני נזכר שאין לו דרך לדעת שאני מחייך, וגם לא תהיה. המסכה מסתירה את החיוך שלי, ומה שהתינוק הזה רואה מולו הוא המון פרצופים שהם עיניים בלבד. עיניים, עוד עיניים, עוד עיניים. זה מפחיד אותי לרגע; איזה מין עולם זה מנקודת מבטו של תינוק סקרן? אני מניח שזה פשוט העולם כנתון, כפי שהוא לומד להכיר אותו. אין לו שום ידיעה אחרת.
אז אפשר, אני יודע, לחייך גם עם העיניים. אבל עיניים הן לא באמת האיבר האנושי שאחראי לחיוכים. ואולי תינוקות של הזמן הנוכחי כבר יודעים לזהות עיניים מחייכות, כי אין לנו עבורם שום חיוך אחר; החיוך המקורי שלנו כוסה, ואין לנו הרבה על מה לחייך ממילא.
המחשבה הזו, על דור של פעוטות שפשוט לא יודעים איך נראית האנושיות כשהיא לא מכוסה, לא מבודדת, מבוהלת ממגפה, נמנעת ממגע, עשויה לגרום לי לתהות אם זה בכלל הוגן להביא אותם לעולם בזמנים כאלה. זו, כמובן, לא שאלה שנהוג לשאול, ורובה המכריע של האנושות ימשיך להביא ילדים בכל מצב, אבל הנה המצב; שהדור הראשון שלא יודע איך נראים החיים ללא מגפה כבר כאן. אלה הפעוטות שעוד בטרם יגיעו לגן יידעו לומר אנטיגן. הילדים שיראו בבידוד, במסכה, בבדיקות ובחיסונים חלק בלתי נפרד משגרת חייהם היומיומית, מהחיים עלי אדמות, מהמצב האנושי הקבוע והבלתי מעורער.
אלה הילדים שכבר רגילים לקום בבוקר למטוש באף ולהורים שמשחקים במעבדה ביתית ומטפטפים לתוך מלבן פלסטיק קטן טיפות שיכריעו את גורל היום כולו; הילדים שהמסך יגדל ויחנך אותם לא פחות מבני אדם חיים; הילדים שחייהם מתכווצים ומתרחבים יחד עם אקורדיון המגפה העולמי.
אלה הילדים שאומרים להם שהיה כאן שמח לפני שנולדו, שהיה עולם בלי מגפה, שאנשים הסתובבו בחוץ גלויי פנים לחלוטין, התקהלו בחופשיות, ניהלו אינטראקציות המוניות והמריאו ונחתו בלי סוף וחשבון. עולם שבו משפחות טיילו יחד בקיצים, גם לחו"ל. עולם שסדר יומו לא הוכתב על ידי קבוצות הורים היסטריות בווטסאפ והנחיות קורונה טריות, נכון לשעה הקרובה, מטעם משרד הבריאות.
אבל כל אלה רק אגדות רחוקות מבחינתם, על עולם שחדל להתקיים. לא; העולם שלהם הוא כבר העולם הבא, הווריאנט הבא, החיסון הבא. עולם שכולו לא ממש טוב, אלא בהמתנה לטוב. בציפייה – נכזבת שוב ושוב – לטוב. בהתרפקות על עבר שמעולם לא זכו להכיר, אבל זה מתפקידנו, עדיין תפקידנו, לוודא שעוד יזכו.
דור שלם דורש בלי מסכות, רובו עדיין לא יודע אפילו לדרוש, וממילא לא יוכל כרגע לקבל. קורין אלאל שרה פעם על "עולם חדש וטוב אני אתן לך". אולי הגיע הזמן לעדכן גרסה: עולם ישן וטוב אנחנו ניתן לכם. אינשאללה.
