"גאיה הייתה הכי בן שאפשר. לא היה שום דבר שגרם לנו לחשוד או אפילו לחשוב בכיוון הזה", מספרים ענבל ונועם תמים, הוריה של גאיה בת העשר וחצי, ילדה טרנסג'נדרית שהחלה בתהליך של התאמה מגדרית כבר בגיל שבע וחצי. "תמיד אפשר להיעזר בחוכמת הבדיעבד: העובדה שכבן היא אהבה לשחק בברביות ולנעול מגפיים ורודים לגן. גם במשחקי דמיון למיניהם, היא הייתה בוחרת בדמויות של בנות, כמו התינוקת הקטנה או האמא. מצד שני, היה גם המון 'סמי הכבאי', ספורט וכדורגל – כך ששום דבר לא נראה לנו 'לא מאוזן'.
"ואז בגיל שבע וחצי, באיזה יום שבת אחד, גאיה ביקשה לדבר איתי לבד בחדר שלה," משתפת ענבל. "היא אמרה לי שהיא חושבת על זה כבר הרבה זמן ושהיא מרגישה שהיא בעצם בת. שהיא רוצה להיות בת בבית ובן בבית הספר, ושמעתה אפנה אליה בבית כבת. קראנו לאבא לחדר וחזרנו על הדברים של גאיה. הוא ישר ענה: 'למה שלא תהיי מי שאת בכל מקום?'
"באותו ערב נועם ואני ישבנו בחוץ ודיברנו על המצב. היה ברור לשנינו שאנחנו לא יודעים מה זה אומר; אנחנו רק יודעים שאנחנו רוצים שהבת שלנו תהיה מאושרת – ונברר מה זה אומר תוך כדי תנועה. ילד צריך להיות בטוח במקום שלו, וזה מה שניהל אותנו בקשר לגאיה".
התהליך בגילאים צעירים נקרא אישוש מגדרי. הוא כולל שינוי שם, בגדים ולשון פנייה. גאיה נפרדה משמה הקודם, ובמהלך שבוע החליפה שמות כדי לנסות למצוא שם שנוח לה איתו. לבסוף ניגשה לאימה ואמרה לה, "כשנולדתי את היית זו שבחרה את השם שלי, אז תבחרי את השם החדש שלי גם עכשיו" – וכך נבחר השם גאיה.
בקצב שלה
המסע האישי והמשפחתי של גאיה עומד במרכז הסרט התיעודי "אמת פנימית", שהובילו הכתבת הילה אלרואי (רשת) והבמאי לירן עצמור, ויוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל אביב.
"דבר אחד שהיה ברור לנו בתוך כל אי הוודאות הזו, הוא שאנחנו מתקדמים בקצב של הילדה. הכול הולך בקצב של גאיה. היא מכתיבה את מה שהיא צריכה, וזה מה שהיא תקבל מאיתנו. אמרנו לה שאנחנו הולכים לדבר הזה ביחד. היא לומדת על עצמה ואנחנו לומדים יחד איתה", מספרים ענבל ונועם.
"חשוב לנשום עמוק, להבין שיוצאים למסע משותף ושהדבר הכי חשוב בעולם לכל הורה זה שהילד או הילדה שלו יהיו בריאים ומאושרים. אפשר לפנות לאחת ממרפאות המגדר, לשאול שאלות ולהתייעץ, כדאי ללמוד, לדעת, להבין – כי זה עולם חדש שהיינו צריכים להכיר – והתפקיד שלנו זה להיות מגדלור לילדים שלנו.
"הדבר שאנחנו הכי מודים עליו בעולם זה שהילדים שלנו מרגישים שהם יכולים לדבר איתנו. מה שקובע בסופו של דבר זה כמה 'עמוד שדרה' אנחנו נותנים לילדים שלנו – בתוך הגבולות, בתוך החינוך. אהבה שאין לה תנאים אינה תלויה בדבר ולא במגדר. חייבים לשמור עליה מכל משמר".
מה קורה באותה תקופה בבית הספר?
"גאיה חשבה על זה והחליטה שכרגע נוח לה להיות בת בבית ולהמשיך להיות בן בבית הספר – וזה החזיק מעמד בערך שבוע," נזכרת ענבל. "כתבתי למחנכת של גאיה שאני רוצה לשוחח איתה וסיפרתי לה מה קורה בבית במהלך השבוע האחרון. הסברתי לה שגאיה רוצה להגיע לבית הספר כבת – מכאן נכנסו לתמונה לא רק המחנכת אלא צוות בית הספר. ניהלנו שיחה משותפת על המצב החדש עם המנהלת והיועצת.
"זו לא הייתה שיחה פשוטה. בית הספר ביקש 'להשהות' את התהליך. אני ישר שולפת ציפורניים וחושפת שיניים, ונועם מרגיע אותי. הוא אומר להם ברוגע שהוא מבין שיש להם ענייני בירוקרטיה, אבל מבחינתנו לא משהים שום דבר. זו הילדה שלנו, וברגע שיסכימו לקבל אותה כפי שהיא, היא תחזור לבית הספר.
"גאיה לא הגיעה לבית הספר במשך יומיים, וכשלבסוף הגיעה לכיתה ושיתפה את החברים שלה, זה עבר באופן חלק ובלי שום עניין".
לא היו מהמורות בדרך?
"ברור שהיו אתגרים. מקרים לא נעימים בבית הספר, אמירות לא נעימות של ילדים שלא היו מהכיתה שלה ואפילו מקרי אלימות כלפיה. אבל חבריה של גאיה לכיתה ורוב הילדים בבית הספר באמת קיבלו את זה בלי שום עניין ולא עשו מזה סיפור, וכך גם רוב ההורים.
"אחד הקשיים הגדולים עלה דווקא ברמה המערכתית, מצוות בית הספר. עלתה השאלה לאיזו שירותים גאיה אמורה להיכנס מעתה ואילך. גאיה בשום אופן לא הייתה מוכנה להיכנס לשירותי הבנים. החליטו שלא להרשות לה להיכנס לשירותי הבנות, וגאיה – ילדה בכיתה ב' – הייתה מתאפקת במשך ימים שלמים וחוזרת הביתה עם כאבי בטן. היו כמה פעמים שהיא התקשרה אליי לבית הספר מרוב שנאנקה מכאבים. הפתרון של בית הספר היה לאפשר לה להשתמש בשירותי המורות, אבל זה רק יצר בידול גדול יותר בינה לבין שאר הילדים.
"כשפנינו עם הבעיה הזו לבית הספר, ענו לנו שגאיה היא בסופו של דבר בן ולכן לא יכולה להשתמש בשירותי הבנות. כשמחינו על כך, זכינו לתגובה: 'מה, אתם חושבים שלא רואים את הבליטה בטייץ?' אחרי למעלה משנה במצב הזה ובתחושה שאנחנו במבוי סתום, פנינו לראש המועצה. הוא ניגש לעניין בענווה ושאל אותנו המון שאלות, כדי באמת להבין, בלי לשפוט או להחליט מראש. אחרי אותה פגישה, תוך שבועיים היו שירותים א-מגדריים בבית הספר".
במהלך כיתה ד' היחסים בין גאיה למחנכת החדשה בכיתה עלו על שרטון. "גאיה חוזרת הביתה ומספרת לנו שלא משנה מה קורה בכיתה, היא איכשהו תמיד יוצאת אשמה. היא כל הזמן מקבלת עונשים וצריכה לצאת מהכיתה גם אם היא לא עשתה כלום. אנחנו מבינים שגאיה מסומנת כילדה בעייתית – ילדת קצה.
"שלושה שבועות לפני סיום הלימודים, גאיה נקלעה לקטטה עם אחד מילדי בית הספר. היא קיבלה פנס בעין ויצאה עם שן שבורה, אבל לא הרימה יד בחזרה. במהלך המכות האלה היא קיללה, ולכן הואשמה בתקרית. כשאספנו אותה ונכנסנו לאוטו, היא שאלה: 'לכמה זמן אני מושעית?' ענינו לה: 'את לא מושעית – אבל את לא חייבת לחזור לשם יותר'".
גאיה התחילה את כיתה ה' בבית ספר חדש ונעטפה בחום ואהבה מהרגע הראשון. בהתחלה אמרה שייקח לה זמן להסביר את המצב שלה לילדי הכיתה, וההורים, בהחלטה משותפת עם המחנכת והמנהלת, חיכו יחד איתה – היא הכתיבה את הקצב.
"ואז יום אחד היא מגיעה לכיתה עם צמיד הדגל הטראנסג'נדרי, צמיד דגל הגאווה וצמיד ברית הלביאות. כמובן ששואלים אותה על הצמידים שלה, וכך למעשה היא מספרת את הסיפור שלה והמסע שעברה דרך הצמידים האלו. כששואלים אותה איך השיער שלה נראה כמו של בת, היא מספרת שהאריכה אותו. כששואלים אותה איך יש לה קול של בת, היא מסבירה שבגיל הזה בנות ובנים מתפתחים אותו דבר ולכן אין הרבה הבדל ביניהם. הילדים בכיתה אמרו לגאיה שפה הם ישמרו עליה ולא יקרה לה שום דבר.
"גאיה חזרה הביתה ועדכנה אותנו 'על הדרך' שהיא סיפרה את הסיפור שלה לחבריה לכיתה. ישר התיישבנו לכתוב מכתב להורים ושלחנו למנהלת – וזה היה החלק הכי מרגש שקרה לנו עם מערכת החינוך עד היום. יושב ראש הנהגת ההורים פרסם את המכתב לכלל הורי בית הספר בליווי מילים חמות ותומכות".
מה העתיד צופן לגאיה במהלך המסע שלה?
"כשילדים מבינים שהם במגדר הלא נכון, לפני התערבות חיצונית או רפואית כלשהי יש מעבר חברתי – תספורת, בגדים, לשון פנייה. כשמתחילה התבגרות מינית, ניתן לשקול התערבות רפואית אבל יש ילדים שמרגישים בנוח בגוף שלהם גם ללא התערבות זו. כרגע גאיה עוד קטנה. הציר ההתפתחותי של ילדים הוא זהה אצל בנים ובנות עד גיל 12-11 ולכן אנחנו עוד לא בצומת קבלת ההחלטות. מה שבטוח – אם וכאשר זה יקרה, זו תהיה החלטה של גאיה".