בשיתוף תלמה
תלמה בוקר טוב - אלכס לינייקין
(צילום: ירון שרון)
עבור בני נוער רבים היוותה תקופת הקורונה הארוכה תקופת משבר של ממש. אלו לא היו רק הלימודים הבלתי אפשריים דרך הזום ומסך המחשב אלא בעיקר הפן החברתי שנפגע. הילדים ובני הנוער פשוט כמהו לאינטראקציות חברתיות בגיל ההתבגרות המורכב, ומשאלו לא קרו, לא מעטים פנו לאלכוהול, סמים ומה לא. אבל מסתבר שיש כאלו שדווקא מתוך המשבר והאתגר האישי הקשה הצליחו למצוא דרכים מועילות ואף מצמיחות להעביר את תקופת המגפה הארוכה, ואחד מאלו הוא אלכס לינייקין בן ה-16 מבאר שבע שבמהלך הקורונה החל לתרגל לראשונה בחייו את ספורט הפארקור. ספורט בו היא גילה לא רק כישרון אישי אלא גם חברי קהילה שהפכו לחברי נפש עבורו.
רוצים לגלות עוד ענפי ספורט? היכנסו למתחם "בוקר טוב יותר", הפרויקט המשותף ל-ynet, "ידיעות אחרונות" ותלמה
"הפארקור הוא ענף ספורט שהמטרה שלו היא שהמתאמן יציב לעצמו אתגר, ויעשה אותו בצורה היעילה והטובה ביותר. מה שאנחנו עושים בעצם זה לצאת החוצה בין אם זה ברחוב או באולם עם מזרונים ופשוט ומוצאים דרכים לאתגר את עצמנו", הוא מספר. "המטרה שלנו היא להצליח להגיע מנקודה אחת לשנייה בצורה אפקטיבית תוך התגברות על מכשולים על ידי שימוש בגופנו בלבד. אנחנו מתאמנים על מנת לעבור מכשולים אורבנים וטבעיים כגון: חומות, גדרות, מעקים וסלעים על ידי טיפוס, ניתור, ריצה, הליכה על ארבע, תרגילי נחיתה ותרגילים נוספים אשר יכולים לשמש אותנו להתגברות על מכשולים באופן אפקטיבי."
מה משך אותך דווקא בפארקור שנחשב לענף די נישתי?
"בעיקר הפוקוס שיש בו על שיפור עצמי. מאז ומתמיד אהבתי לאתגר את עצמי ולמצוא דרכים להתגבר על בעיות או מכשולים שנראים לי לא אפשריים בהתחלה. הגישה הזאת הלכה כל כך טוב עם פארקור שאחרי כמה ימים שהתחלתי, כבר מצאתי את עצמי מתאמן כל יום במשך שעות."
המושג ״פארקור״ (parcour) משמעותו ״דרך״ או ״מסלול״ בצרפתית והשיטה נוצרה בצרפת בסוף שנות ה-80 על ידי דויד בל (David Belle) בהשראת אביו ריימונד. המתאמנים בפארקור נקראים טרייסרים (tracéur) שפירושו נותב או עוקב. במושגים אלו השתמשה קבוצת ימקאסי (Yamakasi) שהייתה הקבוצה הראשונה של מתאמני פארקור בהובלתו של בל. לאורך השנים השיטה צברה תאוצה ומעריצים, ואף נפתחו ליגות פארקור במדינות שונות בעולם כשהמנצחים מתחרים בתחרויות בינלאומיות.
אלכס מסביר כי "ליגת הפארקור כוללת 4 משחקים: Skill שבו מבצעים אתגרים במינימום זמן כדי לצבור נקודות ולנצח במשחק, Style שבו מבצעים ראן וצוברים ניקוד מהשופטים על רמת קושי, ביצוע, זרימה ויצירתיות, Speed בו המנצח הוא מי שסיים את המסלול בזמן המהיר ביותר ו-Chase שהוא בעצם סוג של משחק תופסת בין המתחרים עם זירה שיש בה מכשולים."
לדבריו, "נכון להיום הפארקור הוא עדיין לא ענף אולימפי וזה נובע לטעמי גם בגלל שהוא ספורט יחסית חדש ושנית בגלל שהתחרותיות היא לא הערך העליון שבו, זה יותר ספורט שעוסק בשיפור עצמי. יש כאלו שמונעים מתחרותיות ומהרצון להיות במקום הראשון, אבל המון אנשים שאני מכיר באופן אישי הם מאוד אנטי ולא אוהבים את התחרויות. הם עושים את זה בשביל לאתגר את עצמם ולהתקדם, למצוא חברים ולטייל בעולם. באופן אישי אני מתחבר לא רק לספורט עצמו אלא גם לקהילה שנבנתה סביבו. כמעט כל חברי קהילת הפארקור בארץ מכירים אחד את השני וזו ממש קהילה מדהימה. אני אוהב כל אדם ואדם בקהילה הזאת."
מהו האתגר הגדול בענף לדעתך?
"יש הרבה אתגרים בענף אבל הקושי העיקרי, וזה גם מה שרוב האנשים נרתעים ממנו, הוא הקטע של הפציעות והסיכון. אז זה נכון אמנם שיש סיכון בפארקור, אבל למעשה יש סיכון גם בכל ספורט ובכל פעולה שאנחנו עושים ולכן חלק גדול מההמטרה שלנו היא לשים את עצמנו במקום ומסוכן ולצאת ממנו בצורה בטוחה."
הצלחת באופן אישי להתגבר על הפחד מנפילות ופציעות?
"הפארקור לימד אותי להתגבר על הפחד ואפילו לעבוד עם הפחד. אם יש משהו שמפחיד אותי, אני יודע בדיוק איזה שלבים המוח שלי עומד לעבור ואיזה שלבים אני צריך לעשות בשביל להתגבר על המחשבות האלו."
מה ההורים שלך חושבים על הספורט הזה הם לא מפחדים?
"ההורים שלי סומכים עליי שלא אפצע כי הם יודעים שאני לא אעשה משהו שאני לא יודע, ויותר מזה הם יודעים שאני לא אעשה משהו שיסכן אותי."
מה הטיפ שלך לאנשים שרוצים להתמיד בספורט אבל מתייאשים מהר?
"תמיד להסתכל על הצד החיובי. כמעט בסוף כל אימון אני מנסה למצוא מה למדתי ואיפה השתפרתי. ככה אני לא מתאכזב מעצמי אם האימון לא היה מוצלח מאוד ואני פשוט ממשיך להתאמן."
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
