"לבוא אליך? עכשיו? שכחת שנגמרו לי החיים", כותבת חברתי דנה, בת 40 ואימא טרייה לתינוק בן ארבעה חודשים. "כל סיבוב למכולת אני מתכננת רבע שעה, ואם הילד 'מסכים' אז מתארגנים עוד 20 דקות. אני הכי מאושרת בעולם, כן? אבל זהו, איבדתי את החופש".
ברגע שאנחנו הופכים להורים, ומוצפים רגשות שלא הכרנו קודם, מופיעה גם תחושה ברורה של אובדן החופש. היא נשארת איתנו לאורך השנים, מתקיימת בעוצמות שונות, ולפעמים גם מכאיבה מאוד. מהו אותו חופש מוחלט שאנחנו מייחלים לו, ומה קורה לו בהורות? ואם חופש הוא פנימי ולא תלוי בדבר, איך מרגישים אותו כשקשה?
לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה
"אני חושבת שרק עכשיו, בעשור השלישי לחיי, אני מתחילה להבין מהי חירות. לפני כמה שנים חשבתי שחירות היא חופש מוחלט. מצב שבו אף אחד לא אומר לנו מה לעשות", אומרת תהילה דביר, מלווה הורים תהליכים של שינוי הרגלים, ומי שילדה את בנה הראשון בגיל 17.
"כשאליה נולד והפכתי לאימא, מה שכונה 'גיל ההתבגרות' שלי נעצר בבת-אחת. הייתי לבד והרגשתי שהחיים האמיתיים שלי קצת נגמרו. במשך הרבה זמן הרגשתי פספוס, החמצה. לפעמים פנטזתי על כל מה שהייתי יכולה לעשות אם לא הייתי מביאה אותו לעולם מוקדם כל כך.
תהילה דביר צילום: עידן אלמוג"בהמשך, הבנתי שחירות קשורה לבחירה הבסיסית שלנו להיות הורים. אם היא נובעת מלחצים, משפחתיים או חברתיים, ולא מרצון חופשי ואמיתי, אנחנו יכולים לאבד את כל מה שהיינו יכולים להיות, כביכול. במקום להחליף חיתולים ולרסק בננות, היינו יכולים להציל את העולם או להיות כוכבי רוק. אם אנחנו לא באמת מוכנים לזה, אפשר לחיות גם שנים בחוויה של פספוס, של חרטה והחמצה פנימית. גם אם אנחנו לא מודעים לזה.
"מאתגר להגיע להכרה פנימית כזאת עמוקה, שמאפשרת לנטרל את רעשי הרקע ולבחור באמת. אבל אם הורה בוחר בהורות ממניע פנימי אמיתי, הוא ירגיש פחות פספוס ויותר מימוש עצמי. גם אם מרגישים אובדן מסוים של חופש בשנים הראשונות, קל יותר להתייחס לזה כמצב זמני. רגעי חופש קטנים יצליחו להטעין אותו".
מאתגר להגיע להכרה פנימית עמוקה שמאפשרת לנטרל את רעשי הרקע ולבחור באמת. אם בחרנו בהורות ממניע פנימי אמיתי, נרגיש פחות פספוס ויותר מימוש. גם אם נרגיש אובדן של חופש בשנים הראשונות, קל להתייחס לזה כמצב זמני"
במה קשה לנו להודות?
"אני חושבת שקשה מאוד להודות בתחושת ה'כלא', וגם להבין מה המקור שלה. אנחנו יכולים להרגיש כלואים בזוגיות או בעבודה שלא מתאימה שלנו, בלי קשר להורות עצמה. ואם לא נהיה שלמים עם הבחירה שלנו, אפשר גם להרגיש ככה כל החיים. ההבדל בין תחושת הכלא לבין החופש לדעתי היא לקיחת האחריות, והיא קשורה לבגרות. כשאנחנו לא בשלים, יהיה לנו קשה להשלים עם הבחירות שלנו.
"גם אם בחרנו בחירה לא נכונה לכאורה, עדיין בחרנו בה. יכולנו אחרת, אבל הלכנו בדרך הזאת. בואו נזכור את זה כשמרגישים את אותה החמצה, ונחזק את העובדה הזאת. כשנחליט עם עצמנו שאנחנו במקום הכי טוב עבורנו, ונשלים עם הבחירה, נרגיש חופשיים יותר ונתחרט פחות על כל מה שהפסדנו כביכול בחוץ.".
איך מגיעים להבנה הזאת?
"להורים שאני מלווה אני מציעה להבין מה חשוב להם להגשים שהוא לא קשור להורות - קריירה מסוימת, אורח חיים, בילויים ועוד. חשוב לחפש דרך מעשית ליצור את זה בתוך ההורות, במסגרת שלנו, אפילו אם באופן מצומצם ביחס לשאיפה שלנו. העיקר הוא להתחיל לסלול את הדרך וליצור לנו איים קטנים של חופש בתוך ים המגבלות, וגם להבין מהן בדיוק".
חופש מוחלט קיים לדעתך?
"לא, הוא לא קיים באמת. אני מאמינה שאם היינו חופשיים ונטולי אחריות לחלוטין, היינו ממצים את זה מהר ומחפשים מסגרת שתיתן לנו ביטחון, שתאפשר לנו להרגיש משמעותיים ואהובים. השאיפה לחופש מוחלט היא פנטזיה, שנובעת לרוב מתחושה של 'כלא'. חירות היא היכולת שלנו לבחור מחדש ולהרגיש שלמים".
"חופש נלקח מאיתנו בגלל ציפיות מופרזות"
"ברגע שאנחנו הופכים להורים אנחנו חשים אובדן של חופש. בבת-אחת, אנחנו כבר לא אדונים לעצמנו, בכל בחירה עלינו להתחשב בטובת הילדים שכעת תלויים בנו לחלוטין", אומרת הפסיכולוגית הקלינית רוני פרישוף, ומדייקת את מושג החופש: "חופש הוא לא רק החירות להתנהל כרצוננו בעולם, חופשיים מחובות וממגבלות, אלא הוא גם החירות בעולם הפנימי שלנו. כלומר, הזכות להרגיש לעומק את כל טווח החוויות הפנטזיות והמחשבות האנושיים. ההבנה הזו מאתגרת, בטח בשלבי ההורות הראשונים".
מעבר לאילוצים הברורים, מה עוד גורם לנו להרגיש "לא חופשיים"?
"ייתכן שהרבה מהמשקל העודף הזה נובע מניסיונות מופרזים שלנו, ההורים, לשלוט בהתפתחות של ילדינו בחברה שיש בה לחץ כבד ליצור את 'הילד המושלם'. הרבה מהחופש שלנו ושל ילדינו ניטל בעטיין של ציפיות מופרזות ומחרדות כישלון. מטלות ההורות הן רבות ומכבידות באופן טבעי. להוסיף עליהן את מתח הציפיות החברתיות מאיתנו להיות ההורים המושלמים ומילדינו להיות ילד נהדר - זה מתכון בדוק לאובדן חופש כרוני".
רוני פרישוףהחינוך שלנו משפיע על תחושת החופש שלנו.
"כן. לתפיסתי, בחינוך הילדים, הורים שמים דגש מופרז על הסתגלות חברתית, על חשבון עידוד לחופש פנימי ולגילוי עצמי. מחשש לדחייה חברתית או לכישלון במדרג החברתי, כבר מגיל צעיר אנחנו מפעילים על הילדים לחץ עצום לסוציאליזציה, למשל. אנחנו מעניקים לילדינו הרבה פחות דרגות חופש מכפי שהיינו בוחרים לעצמנו.
"בדרך הזאת, המשפחה כולה נכנסת למעגל של לחצים, ציפיות ודרישות, של הכוונה וריצוי, שלרוב מנוהלים על ידי תגמולים ועונשים, גלויים או סמויים. גם ההורים וגם הילדים מפנימים תחושות של שחיקה, מתח ופחד מאכזבה".
תן חופש ותהיה לי חופשי
"זו משימה קשה בחברה שבה ניתן ערך כה רב למקובלות חברתית ולהצלחה אקדמית וכלכלית. זה תפקיד הורי קשה ביותר, כי 'לשחרר' משמעו לתת חופש, אבל גם לוותר על שליטה וכך להכניס לחיים חרדה ואי-ידיעה", פרישוף מסבירה.
גם חופש מוחלט עלול להכניס לחיים חרדה.
"לא בכדי טבע הפילוסוף והפסיכולוג היהודי ארוך פרום את המושג 'המנוס מחופש'. חופש בכלל, ונתינת חופש לילדים, מאיימת בכניסת כאוס ומחריגה מהתלם המקובל. עם זאת, המנוס מחופש מוביל לגוננות יתר, הורות 'הליקופטר', דאגנות בלתי פוסקת, שליטה שתתפתח למאבק בין-דורי בגיל ההתבגרות, ובסופו של דבר עלולה להביא לדיכוי היצירתיות הפנימית של הילד, השתקת קולו של ה'עצמי' האמיתי שלו, ותשישות גדולה גם אצל ההורים".
אז מתי נרגיש חופשיים?
"כשנרגיש את החירות לחוש את כל טווח החוויה כלפי ילדינו וכלפי ההורות שלנו, כולל רגשות שליליים על גווניהם השונים. ויניקוט אף דיבר על שנאה לילדים כרגש מוכר ולגיטימי, שאינו סותר אהבה. באופן פרדוקסלי, ככל שנחוש חופשיים יותר להרגיש את כל מה שעולה בנו, גם השלילי או השיפוטי, ונדע להכיל תחושות אלו, כך פוחת הסיכון שנפעל מתוך הרגשות המודחקים בצורה לא מווסתת, באלימות, למשל.
"בהתאמה, אם נרצה לשחרר את ילדינו לגדול באופן חופשי, עלינו גם להעניק להם חירות בעולמם הנפשי. כלומר, לאפשר להם לחוות רגשות שליליים, פגיעות ועדינות, קינאה ושעמום, פנטזיות שונות ומשונות שיש לילדים. לא להיבהל או לנסות לשלוט, לצמצם ולתעל את עולמם הרגשי. ילד שיודע לשאת קושי וכאב, יגדל להיות אדם מאושר יותר. אפשר להתבונן באהבה ובסקרנות על איך שהם צומחים, מגלים, מתמודדים, נופלים וקמים, פועלים ונחים, מתקרבים ומתרחקים, מתלהבים וכועסים ומשועממים - בלי לחוש צורך לנהל את מהלכיהם בכל רגע ורגע. גם אם ייכשלו, הם ילמדו מהטעויות, כי יש להם 'גב' של הורים תומכים ומחזקים, שמאמינים בהם.
"כדי לשחרר את ילדינו לגדול באופן חופשי, עלינו להעניק להם חירות בעולמם הנפשי. לאפשר להם לחוות רגשות שליליים, פגיעות ועדינות, קינאה ושעמום, פנטזיות. בלי להיבהל או לנסות לשלוט. ילד שיודע לשאת קושי וכאב, יגדל להיות אדם מאושר יותר"
"להורים עצמם אומר: האמינו שהורות יכולה להיות חוויה מאפשרת ויצירתית, כזו שמרחיבה את הנפש ולא מצמצמת. חיו את חייכם בצורה ערכית ומשובחת, בדרגות החופש הרבות ביותר שמתאימות לכם, עם מנעד העיסוקים וההעשרה הרחב ביותר. האמינו שילדיכם ילמדו, יקבלו דוגמה וימשיכו דרכים אלו, או שלא, מה שיתאים ויהיה נכון להם. הם לא אתם, וטוב שכך".
"האויב הכי גדול של חופש בהורות הוא אשמה"
ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, ומחבר רב-המכר "להמציא מחדש: הורות וחינוך במאה ה-21" (הוצאת כתר), כלל לא מפריד בין חיפוש החופש שלנו לבין גידול הילדים שלנו.
"תחושה של חופש, של חופש בחירה, קשורה מאוד להצלחה ולאושר", הוא אומר. "אם ישאלו אותך מתי הרגשת יותר חופש, היום או לפני חמש או שבע שנים, ייתכן מאוד שהתשובה שלך תהיה דווקא היום, בהווה. למרות העבודה, האחריות, ההסעות והסידורים, אנשים שפועלים באופן מדויק עבורם, יחושו עלייה ברמת החופש. זו גם אינדיקציה עבורנו לאורך השנים - תחושת החופש מסמנת לנו אם אנחנו נמצאים במקום נכון לנו".
והקשר בין הצלחה לבין חופש?
"אם ניקח לדוגמה אדם שמצליח מאוד בעבודה שלו, סביר להניח שהוא יקבל יותר ויותר חופש. לעומת זאת, כשעובד נכשל החופש שלו מצטמצם, הוא נהנה מפחות אפשרויות, מפקחים עליו וכדומה. אולי זה הסיבה שכישלון מפחיד אותנו, הוא מבשר את צמצום דרגות החופש שלנו".
איך זה מתבטא בהורות?
"הורות נתפסת כמשהו שעומד בינינו לבין עלייה ברמת החופש, כללית או זמנית. הורים אומרים לעצמם - 'אז יהיו לי כמה שנים טובות שבהן אצטרך לוותר על הרבה מהחופש שלי, כדי להרוויח אחר כך אושר ומשמעות'.
אייל דורון"גם כשאנחנו כבר הורים, אין שום סיבה שרמת החופש שלנו לא תמשיך לעלות. ברור שכשהילד בן חצי שנה, צומחות לו שיניים והוא מתעורר בלילות, אף אחד לא יכול לדבר על רומנטיקה גדולה מדי, או אם יש בעיות והתמודדויות שונות, בריאותיות למשל. אבל בסדר רגיל של דברים, יש לנו הרבה מה לעשות בתור, הורים לא רק כדי שתהיה לנו את אותה רמה של חופש, אלא אפילו יותר".
איך כהורים נגביר את תחושות החופש והאושר?
"זה קשור לדיוק העצמי שלנו. אימא היא אימא בדרך הנכונה לה, גם אבא וגם המשפחה כולה. אין פה מתכונים. מי אמר שאנחנו צריכים לטייל במקום מסוים, או לאכול במקום ובשעה מסוימים? חופש המחשבה שלנו צריך להתבסס על חשיבה עצמאית משלנו, עלינו לחפש ולדייק מה נכון לנו, למשפחה שלנו ולילדים שלנו. זה הסיפור, האתגר בהורות הוא לשמור על החופש האישי, על החופש לבחור מי אנחנו באמת ומי אנחנו באמת רוצים להיות".
"אין פה מתכונים. מי אמר שאנחנו צריכים לטייל במקום מסוים, או לאכול במקום ובשעה מסוימים? על חופש המחשבה שלנו להתבסס על חשיבה עצמאית משלנו, ועלינו לחפש ולדייק מה נכון לנו. האתגר בהורות הוא לשמור על החופש האישי"
כן, המציאות מפריעה לזה לפעמים.
"מציאות היא גם תפיסה. אנחנו לכודים במוסכמות, והן מובילות לתחושות אשמה. אנחנו חושבים מה יגידו עלינו, קוראים הנחיות להורות טובה, ומרגישים אשמים כשהדברים לא מתנהלים בדיוק באותו אופן. אשמה יכולה לטלטל הורים, במיוחד את הצעירים שבהם, והיא גורמת לנו לרדוף אחרי הזמן ולנסות לפצות כל הזמן. אנחנו לכודים באידיאל של הורות כי מישהו אמר שכך זה צריך להיות, במקום למצוא את הדרך לחופש שלנו כהורים. הדרך להיות יותר חופשיים בהורות, תלויה קודם כל בנו ובאופן שבו אנחנו נגדיר את החופש שלנו. אף אחד לא יכול להגדיר לנו מהו. את הפאזל הזה אנחנו חייבים להבין ולהגדיר לבד.
"הורות היא הזדמנות לדייק הרבה יותר את הדברים שחשובים לנו באמת, לשים בצד את אלה שפחות. חשוב לומר שהילדים סופגים את כל זה מאיתנו, בין אם הם יודעים לתמלל אותם או לא. אם אנחנו רוצים שתהיה להם חשיבה עצמאית, כדאי שגם אנחנו נתרגל את זה. ברור מאליו שלא הכול תמיד קל, זורם ושמח. בחיים בכלל, לא רק בהורות. וגם חופש הוא לא תמיד עניין קל - הוא מחייב וצריך לעמוד מאחוריו. אנחנו בחיפוש מתמיד, יחד עם הילדים, לגלות את העולם. הורות היא עוד תחנה בדרך לגילוי ולדיוק של הזהות שלנו, תחנה שעוזרת לנו, ובהמשך יחד עם הילדים, לחפש ולגלות יחד.
"אתה לא מגיע מוכן לנקודה הזאת של ההורות, וזו לא נקודה שבה אתה מפסיק להתפתח. הורים הם לא רק מבוגרים שמגדלים ילדים, אלא הם אנשים שנמצאים לפני רוב השיאים של חייהם".
