אלימות של הורים כלפי ילדיהם מטופלת על ידי גורמי רווחה, מסוקרת בכלי התקשורת וזוכה לגינוי ציבורי נרחב ומוצדק. לעומת זאת, על אלימות של ילדים כלפי איש כמעט לא מדבר. במערכת היחסים הורה-ילד, ההורה נתפס כבעל הכוח. הוא החזק, השולט, האחראי. הילד הוא חסר הישע, הגוזל שיש לשמור עליו בכל מחיר. למרבה הצער, בלא מעט בתים מתרחש בדיוק ההפך: הורים חשים איום פיזי ורגשי בביתם שלהם. הם "הולכים על ביצים", שלא לומר מרחפים בשקט כדי לא להעיר את מפלצות הזעם שעלולות לתקוף בלי רסן.
אלימות של ילדים כלפי הוריהם מגיעה במגוון צורות:
אלימות מילולית - שיח מלעיג ולא מכבד נוסח "סתמי, יא חופרת" ,"שחררי ממני", "יאללה יאללה, צאי לי מהחדר, לא מעוניין לדבר איתך..."
אלימות פיזית - טריקת דלתות, זריקת חפצים, דחיפות, יציאה מהבית בלי רשות, לקיחת הרכב בניגוד להסכמת ההורים.
תובענות ואובססיה - בקשות חוזרות ונשנות, הודעות וואטסאפ בקצב, הפעלת לחץ בסגנון "אני חייב את זה", "רק לי אין, רק את לא מסכימה, פתחי לי את הנייד, נו!!!, אמא, אמאאאאאא"
איומים - הבטחות שיקרו דברים רעים אם ההורה לא ייכנע לדרישות הילד. האיומים האלה זורעים פחד וקיפאון בקרב הורים, "אני אעזוב את הבית", "אני אתאבד, לא יהיה לך ילד", "אני לא אדבר אתכם יותר לעולם".
הורים שחווים אלימות מצד ילדיהם חיים בביתם בתחושה של שוליות, זרות, חוסר ביטחון ופחד. אלה צובעים את האווירה הביתית באפור ומייצרים תחושה של עוינות במקום משפחתיות.
במקביל, החולשה הורית שמשאירה את הילדים בלי השגחה יציבה בתוך סחף של סכנות ממשיות רגשיות, נפשיות ופיזיות.
המציאות של ילדים מעולם לא הייתה מסוכנת, פתיינית ומלאה בגירויים ושידולים מזיקים כפי שהיא היום. אלה מגיעים אליהם באמצעות "אינפוזיה" של הדילר הטכנולוגי מתחת לרדאר ההורי, בחסות הקוד הסודי והשמור של הנייד האישי, תחת הנחת היסוד השגויה שפרטיות היא מקודשת.
דווקא עכשיו, כשהמרחב שלהם מזמן עבורם תחרות תמידית, ניתוק מהמציאות וצלילה עיקשת לתוך מסך, צריכים להתגלות ההורים היציבים שעומדים שם ומאירים את הדרך. במקום זה נוכחת יותר מתמיד הכניעה ההורית.
צפו בהרצאה בנושא סמכות הורית בונה חוסן:
למה זה קורה?
זמן מסכים - צפייה ממושכת במסך מייצרת פאסיביות, בדידות והעדר גמול. כך גדלה טבעת הדכדוך, התסכול והכעס.
טשטוש בין הווירטואלי למציאות- הרשת מייצרת שטיפת מח ומציאות מעוותת שמקדשת רדידות, חיצוניות, שקרים ופריצת גבולות. השהות ברשת מייצרת טשטוש בין בין האסור למותר, האינטימי לציבורי, עולם המבוגרים לעולם הילדים. החשיפה לתכנים לא מותאמים רגשית עלולה לייצר סקרנות, חרדה, תסכול וכמובן זעם.
קידוש "הילד במרכז" – מתוך כוונות טהורות הורים מייצרים לילדיהם מציאות מדומה גם מחוץ לעולם הווירטואלי, מציאות שבה ההורים מסדרים הכל ולא דורשים דבר. כך הם גדלים בהבנת מציאות שגויה עם תחושת "זכאות" תמידית שמייצרת תסכול, מחזקת תלות והמון חוסר אונים וזעם.
הירידה הדרסטית במעמד ההורה ומיקום הילד במרכז יצרה הורות חלשה, שלא לומר רופסת, ששותקת את קולה כדי לא להפריע ובעיקר אחראית לסדר את המציאות ולהתאים אותה לצרכים של הילד, כדי שחלילה לא יהיה לו קשה מדי. התוצאה היא מציאות שבה הילדים לא מסוגלים לדחות סיפוקים, תחושת הערך שלהם מעורערת כי לא דורשים מהם דבר, לא מעמתים אותם עם מציאות. במקום זה, משנים את המציאות ועומדים כמגן בינם לבין החיים.
קרקע הורית יציבה שבה יש הורה מואר ויציב, בעל ניסיון חיים שמורה את הדרך היא זו שמייצרת חוסן וביטחון רגשי, רוגע במקום עצבים ויכולת לפתח תחושת ערך במקום תחושת תלות. ילד שמוצב במרכז עלול להיות שם מוזנח רגשית, בלי תיווך של מציאות, בלי הגנה מפניה ובלי כלים לחיים.
ענישה הפכה למילה גסה - כל אמצעי הסמכות נלקחו מההורים. חופש הביטוי הפך להיות מקודש בעוד האחריות והעצמאות נשארו מאחור. כך נוצרה עריצות שפועלת ממקום של כוח ולא ממקום של כבוד, התמודדות וראיית האחר (ההורה).
מנגנון שכר ועונש הוא מנגנון קדום שדרכו פועלת מציאות. שימוש בענישה ובגבולות בצורה שמייצרת התנהגות אדפטיבית הוא כורח המציאות. ענישה איננה מילה נרדפת לכוח /השפלה / כאב אלא אמצעי לפיתוח חוסן, סף תסכול ויכולת דחיית סיפוקים. צריך להפעיל אותה מכורח הסמכות והאחריות ולא מתוך רצון "להראות להם מי החזק פה". ענישה שמגיעה מכוח מייצרת הרחקה והסלמה ולא מקדמת את היכולת לשלוט בכעסים אלא אלימות ותסכול אצל שני הצדדים.
קיצורי דרך- תקשורת הורים ילדים נעשית היום בהקלטות, הודעות, בעיקר בשיח תפעולי שלילי וביקורתי, עם המון מתח ועם מבט של "מה יהיה איתך".
הורים היום זמינים יותר ונוכחים פחות - נוכחות הורית מדמה מציאות שבה להורה יש צרכים, מרחב אישי, סדר יום והם נוכחים עבור הילד וגם עבור עצמם. זמינות הורית היא מחיקת ההורה והפעלתו לכל צורך 7/24. זמינות הורית מייצרת חוסר כבוד ותחושת "מגיע לי" שמגדילה את התסכול ההורי, מחלישה את מעמד ההורה ומאפשרת את האלימות נגד הורים.
איך מטפלים בזה?
קודם כל, מנפצים את בועת הבדידות והבושה ההורית ומתבוננים למציאות בעיניים. חובה לנקות את כל רעשי הרקע ו"כדורי ההרגעה" הווירטואליים נוסח "ככה זה אצל כולם", "זה יעבור", "זה רק גיל כזה" וכו'. על ההורה להתבונן קדימה ולשאול את עצמו בכנות מה יקרה עם הילד/ה בעוד 10 שנים? האם הוא יגדל להיות האדם שאני רוצה שיהיה?
אחרי ההכרה במציאות צריכה להגיע לקיחת האחריות. אין פתרון קסם. התפקיד ההורי מורכב ומחייב למידה. הורה שמקבל תמיכה, עזרה והכוונה יחזק את מעמדו מול הילד ויסלול את הדרך לשינוי מהותי ואמיתי.
ליאורה חיים היא פסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית ומדריכת הורים בכירה למתבגרים
