אחרי שנים של ניסיונות להביא ילד לעולם, ובשיאם של טיפולי הפריה, עדית אלה ערגס נכנסה להיריון. אחרי 27 שבועות היא הגיעה לבית החולים עם צירי לידה, שם ילדה את בנה בניתוח חירום - "במשקל של 1.2 ק"ג, בריא ובוכה", היא מספרת. הוא עבר לפגייה, והמשפחה חיכתה בציפייה שהוא יגדל, אך כעבור שמונה ימים התינוק נפטר. חמש שנים אחרי, היא מספרת את הסיפור שלה: "אם אני מצליחה לעזור לעוד משפחה לחזור לחיים - זה נותן לאבל שלי משמעות".
"זה קרה בהיריון השלישי, שהגיע ממש בהפתעה מוחלטת", משתפת ערגס. "באותו שבוע הגעתי לרופא פריון כדי להתחיל הפריה, אחרי שהקודמות לא הצליחו, והופניתי לבדיקות לטובת התהליך. הרגשתי לא טוב, מעין תחושה מוזרה, אז עשיתי בדיקת היריון רק כדי להסיר ספק. באופן מפתיע ומרגש – היא יצאה חיובית. לא האמנו שזה קורה באמת, עברנו שנים של ניסיונות כושלים. הרגשות היו מעורבים, בין שמחה עצומה לבין פחד גדול".
קראו עוד:
אחרי בדיקה נוספת, וגילוי הדופק בפעם הראשונה, היה ברור לעדית ולבן זוגה שההיריון אמיתי ותקין. "ישבנו עם הבת הגדולה, וסיפרנו לה את הבשורה. היינו מלאי דמעות ונרגשים, אבל הדגשנו שאנחנו מתפללים ומקווים שהכול יסתיים בצורה הטובה והבריאה ביותר. לא רצינו לפתח אצלה ציפיות שווא", היא מספרת.
כשהיא הייתה בשבוע 27, היא הגיעה לבית החולים עם צירים. תוך כדי האשפוז, התפתחה אצל עדית היפרדות שליה, מה שהציב אותה ואת העובר בסכנה מיידית. "זה היה בצאת כיפור, לפנות בוקר", היא משחזרת. "הכניסו אותי לניתוח חירום, הייתי ערה ומודעת לכל מה שקורה. הקטן שלי נולד במשקל של 1.2 ק"ג, בריא ובוכה. זה היה רגע מרגש ועוצמתי. הוא הועבר לפגייה להמשך טיפול".
שיחת הטלפון הגורלית מהפגייה הגיעה כעבור שמונה ימים. "התקשרו אלינו משם וביקשו שנגיע מהר. הם אמרו שהמצב לא טוב", היא אומרת, "מסתבר שהקטן חלה במחלת פגים שנקראת 'נק'. מדובר בנמק במעיים שנגרם מחוסר בשלות המערכות מעצם היותו פג. תוך כמה שעות, ולאחר ניתוח שהוא עבר ולא צלח, מערכות הגוף שלו קרסו. הוא נפטר בידיים שלי כשאני מחבקת אותו ושרה לו, ולצידנו בעלי".
כעסתי על הכול, על הרופאים ועל החיים
"אני חוויתי את האובדן בצורה מאוד קשה. נכנסתי לדיכאון עמוק ולחוסר תפקוד. הרגשתי מרוסקת, ללא שום יכולת לחזור לחיים. הכול היה נראה לי שחור, וכעסתי על הכול - על הרופאים, עליי שלא הצלחתי להחזיק את ההיריון או לעשות משהו בשביל התינוק, על המציאות הזו שנפלה עליי. בכיתי המון. הייתי כבויה. מצאתי את עצמי רק שוכבת ובוכה, לא אוכלת ולא מתקשרת", היא מספרת.
"לאט לאט, בעצתה החכמה של בתי הגדולה שהייתה אז בת ארבע, התאוששתי", היא ממשיכה. "הילדה אמרה לי - 'אימא, תלכי לאט לאט'. חזרתי לתפקד עבורה ועבור הבית, ובעיקר עבור עצמי. הרשיתי לעצמי לשחק איתה, לשמוח ולנשום מחדש לצד האובדן. דיברתי על זה המון, כתבתי על האובדן ושיתפתי בתחושות בלי להסתיר או לפחד משיפוטיות, או מתגובות. זה הרים אותי מאוד. המטרה שלי הייתה שיכירו בילד שלי ובאובדן הנורא והשקט הזה. אחרי חודש בערך חזרתי ללמוד, והייתה לי מטרה אחת - והיא לעזור לנשים במצבי. זה עזר לי לנתב את האובדן למקום מעצים, וצמחתי ממנו. התרכזתי במה שעושה לי טוב ולקחתי את הזמן שלי לעכל, להבין ולהחלים פיזית ונפשית".
ואת הבשורה הקשה היא סיפרה לבתה אחרי ההלוויה. "הבן שלי נפטר ביום שישי בבוקר, וערכנו הלוויה רגילה לחלוטין עם בני משפחה וחברים", היא אומרת, "הבת הבכורה שלי הייתה אצל קרובת משפחה, ואחרי ההלוויה ביקשתי שיחזירו אותה הביתה. היא נכנסה, ראתה אותי יושבת על הספה ובוכה, והיא הבינה. היא חיבקה אותי חזק, ואני הסתכלתי עליה בעיניים ואמרתי לה שאחיה הקטן היה גיבור, אבל הוא לא שרד כי היה קטן מדי. היא בכתה המון ושאלה הרבה שאלות, והשתדלתי לענות ולתת לה את המענה לו שהיא זקוקה לו, כדי שהכול יהיה ברור, ובשקיפות. רציתי שהיא תשמע ממני את האמת הכואבת הזאת. לא נערכתי לשיחה, פשוט פעלתי מהלב. רציתי לדבר בגובה העיניים במושגים שהיא תבין, לספר את האמת כמו שהיא, ברמה שמתאימה לה כמובן, ולא להשאיר משהו לא סגור אצלה. דיברנו על זה, אנחנו עדיין מדברים כשעולים שאלות או זיכרונות. הוא נוכח בכל רגע ורגע.
"היה לי חשוב שהיא תדע מה עובר עלינו כמשפחה, כהורים", היא ממשיכה, "דיברנו על ההתמודדות, על הצורך והרצון להמשיך לחיות בכל הכוח ולשמוח למרות הכול. דיברנו על כך שאימא יכולה להיות עצובה לפעמים, כי כואב לה, ושאני עדיין אימא שלה שאוהבת אותה ושמחה איתה. היא הכירה אותו מתמונות וסרטונים".
ערגס חיפשה באותה תקופה ספר ילדים מתאים שיוכל להמחיש לבתה את המתרחש, מתוך נקודת מבטה. "רציתי לעזור לה להתמודד, לפרוק, להבין שהרבה משפחות חוות את האובדן הזה, ושיש חיים גם אחרי - אם רק נבחר", היא מסבירה. "הבנתי שזה נושא שכמעט לא מדברים עליו עם ילדים, שזו סוגיה כאובה שמעדיפים פחות לחשוף אליה ילדים, אבל ידעתי גם כמה ביגר והעצים את הבת שלי שנתנו לה מענה על השאלות הקשות, ששיתפנו אותה. היה לי חשוב לתת את המענה הזה לעוד משפחות, לעזור להן בהתמודדות מול האחים הגדולים שבעצם מתמודדים עם השאלה הגדולה - מה קרה? למה אימא חזרה לבד? לקחתי את הסיטואציה האישית שלנו וסיפרתי עליה מנקודת מבטה של הבכורה שלי, במילותיה".
"היה לי חשוב שהיא תדע מה עובר עלינו כמשפחה, כהורים. דיברנו על ההתמודדות, על הצורך והרצון להמשיך לחיות בכל הכוח ולשמוח למרות הכול. דיברנו על כך שאימא יכולה להיות עצובה לפעמים, כי כואב לה, ושאני עדיין אימא שלה שאוהבת אותה ושמחה איתה. היא הכירה אותו מתמונות וסרטונים"
ובאמת, בתה של ערגס הייתה "שותפה" לספר מההתחלה. "היא מאוד התרגשה, אמרה מיד שזה חשוב לילדים אחרים", מספרת האם, "היא בחרה את שם הגיבור, וכשהספר יצא לאור היא הביאה אותו לכיתה והקריאה אותו. היא בעצם חשפה בפעם הראשונה את הסיפור שלנו מול החברים שלה, וקיבלה המון אהבה וחיבוקים שחיזקו אותה".
לפתוח מקום לשאלות הקשות של הילדים
ערגס מספרת על מטרת העשייה שלה: "הספר בעיקר מדבר על הנושא שקשה לדבר עליו. הוא יוצר שיח, פותח מקום לשאלות הקשות שמעסיקות את הילדים. הוא מציג את הציפייה, את האובדן ממקום רך יותר ומונגש לילד, הוא ממחיש את התקווה - שבסוף, למרות הכול, יהיה בסדר והם יחזרו לשמוח. הוא מציג את ההורים כאנושיים ואת המשפחה כמשפחה שצומחת מתוך האבל. הספר צבעוני ומאויר, ומתאר את השאלות שהילד מתחבט איתם (אולי התינוק לא הגיע בגלל משהו שאני עשיתי?), ובעיקר שם את הדגש על ראיית האור מתוך החושך", היא אומרת. "לי, אישית, הספר נתן סוג של סגירת מעגל, משמעות לכל מה שעברתי. אם אני מצליחה לעזור לעוד משפחה לחזור לחיים, זה נותן לאבל שלי משמעות, אור חדש. הספר היה לגמרי הטיפול שלי. להוציא את הכאב שלי ושל המשפחה במילים. להנכיח את הילד שאיבדתי. לרפא את המקום הזה דרך חיבוק ענק שנשלח יחד עם הספר לכל משפחה.
"היום אנחנו משפחה שמחה שחיה לצידו של הבן שהיה", היא מוסיפה, "זה תמיד יהיה חלק עצום מאיתנו, ויש איזשהו מקום פתוח שלא נסגר, ושכנראה לא ייסגר, אבל למדנו לחיות איתו בהשלמה, בהודיה, בהתמודדות, בצמיחה עם משמעות ועם שליחות עצומה. קיבלנו לפני שנתיים ילדת קשת מדהימה שהזכירה לנו שהמבול הגדול מאחורינו, ושהגיע הזמן להתחיל ליהנות מזה - כי מגיע לנו. זה בסדר לבכות, ויהיו נפילות, אבל היום אנחנו יודעים לבחור לקום ולהמשיך".
