"אני פיה": הטרנד והטיקטוק
(מתוך טיקטוק)
טרנד חדש בטיקטוק, שבו ילדים מציגים עצמם תחת השטאג "#אני פיה", תופס תאוצה בימים האחרונים: הילדים מעלים סרטונים תחת הכותרת "אני הולכת ואז אני נזכרת שאני פיה", או "רציתי לספר לכם סוד קטן: אני פיה ואני יכולה לעוף".
הרעיון לסרטון פשוט למדי, ומבוסס על מעין אשליה. הילדים שמצלמים את עצמם הולכים בבית או בחוץ, ואז נעצרים, עולים או מטפסים למקום גבוה (כיסא, שולחן, שידה , לעיתים גרם מדרגות או גדר גבוהה) וממשיכים את התצלום משם תוך כדי תנועה. כך, כשרואים את הסרטון נראה כאילו הילדים הולכים, ואז הם מצלמים את הסרטון במבט מלמעלה, כאילו הם עפים באוויר משל היו וונדי או פיטר פן בכבודו ובעצמו.
קראו עוד:
התגובות לסרטונים האלו שמגיעות מהילדים עצמם, נעות בין התלהבות מטורפת, לבין בקשה: "תסבירי איך את עושה את זה?" או "תפרסמי מדריך", ועד כאלה שכותבים "די, נמאס כבר מהסרטונים האלו".
"הטרנד הזה התחיל לפני כמה ימים, ופתאום ראיתי שכל עמוד הפוריו שלי מלא בפיות", אומרת עפרי בת תשע וחצי, "זה נראה כאילו ילדים יכולים לעוף באוויר, בהתחלה לא הבנתי מה זה הסרטונים האלו, ואיך הם מצליחים לעוף ככה".
גם אור בן 12 מספר כי הפוריו שלו הוצף בין לילה בסרטוני פיות: "אלו בעיקר סרטונים של בנות, שמציגות את עצמן בתור פיות. בכולם יש אותה מוסיקה, וזה באמת נראה כאילו שהן עפות. יש קטעים שבהם ברור שהם לא עפים, אלא מצלמים את זה מעל שידה או שולחן, וכותבים להם את זה גם בתגובות. אבל יש בנות ובנים שמעלים סרטונים מגניבים, שנראה כאילו הם מצלמות את כל השטח במבט-על, כאילו שהם ממש עפים".
עולם הילדים ועולם הפנטזיה
הקשר בין ילדים ועולם הפנטזיה בכלל, ודמות הפיה בפרט הוא קשר שנמשך כבר שנים רבות. ידוע שיש ילדים בגילים אלה שאוהבים לשמוע סיפורי פנטזיה או לראות סרטי פנטזיה, החל מפיטר פן בקרב הצעירים, ועד הארי פוטר למתבגרים. אפשר להניח שגם כמה מאיתנו אהבו לעשות זאת כשהיינו בגיל שלהם, וגם כיום כמבוגרים (ראו את הצלחת הסדרה "משחקי הכס" לדוגמה).
עולם הפנטזיה גם משמש את הילדים, החל מגילים הצעירים, במשחקי הדמיון שלהם. משחקי ם שבהם הם מדמיינים עצמם בתור דמויות אחרות, ונמצאים בעולם אחר. הם גם אלו שממציאים את התפקידים עבור עצמם, ומחליטים מה תהיה העלילה. בעוד שחלק ממשחקי הדמיון הם סביב דמויות מהעולם המציאותי כמו אבא ואימא, או רופא וחולה, אך במקרים רבים מדובר בדמויות מסיפורי האגדה: פיות, נסיכות, נסיכים ודרקונים. סוד הקסם במשחקים כאלה הוא שאפשר להיות איזו דמות שעולה על דעתך, והכול בסדר.
המשיכה של ילדים לעולם הפנטזיה אינה נוצרת סתם כך, שהרי סיפור הפנטזיה טומן בחובו פעמים רבות תחושות מתח, ריגוש מיוחד ואדרנלין. דמות הפיה עצמה אף היא לא תמיד ברורה עד הסוף - לעיתים זו פיה טובה, שעוזרת ומצילה, אך לעיתים מדובר בפיה שיכולה להיות גם מרושעת למדי (על תקן מכשפה). אגב, לפי מחקרה של החוקרת דברה דנילביץ, הרי שלאגדות, מפחידות ככל שיהיו, יש השפעות חיוביות על נפשם של הילדים. לטענתה, סיפורים אלה עוזרים לילדים בכך שהם משמשים מעין מקום מוגן, כזה שנותן מענה ופורקן לפחדים, חרדות ורגשות שקיימים בכל מקרה בעולמם הפנימי של הילדים שלנו, בעוד שמשמעויות פסיכולוגיות אלו מכינות אותם להתמודדויות שונות בחיים האמיתיים.
"המשיכה של ילדים לעולם הפנטזיה אינה נוצרת סתם כך, שהרי סיפור הפנטזיה טומן בחובו פעמים רבות תחושות מתח, ריגוש מיוחד ואדרנלין. דמות הפיה עצמה אף היא לא תמיד ברורה עד הסוף - לעיתים זו פיה טובה, שעוזרת ומצילה, אך לעיתים מדובר בפיה שיכולה להיות גם מרושעת למדי"
אין ספק שילדים בגילים שונים, שמבלים כיום מול המסכים, שעות על גבי שעות יש לומר, נהנים משירים ומריקודים, מבדיחות, מהמצאות ומאתגרים שמפעילים את האדרנלין, וגם מסרטונים שמשעשעים ומבדרים אותם. אולם הבעיה היא שבגילים הללו, כאשר גיל ההתבגרות רק מתחיל, בולט ביותר הפער בין ההתבגרות הפיזית והמינית של הילד לבין ההתבגרות הנפשית. הילדים נחשפים לחומרים שלרוב מועברים אליהם ללא סינון ופיקוח, ולא תמיד הם יודעים לתווך לעצמם את מה שהם רואים - בעיקר כאשר היכולת להפריד בין דמיון ומציאות, בכל הקשור לרשתות החברתיות, אינה תמיד מספקת, וילדים רבים עדיין מתבלבלים בין השניים.
זה נכון במיוחד במצב הזה, שבו הם לא יושבים וצופים בסרט בבית הקולנוע, היות שכאן כל האלמנטים מסביב הם אמיתיים: ילדים בדיוק כמותם שמעלים סרטון בטיקטוק, ומראים שהם יכולים לכאורה לעוף. וגם אם הם מבינים שזה לא אמיתי, הרי שעצם הניסיון לטפס למקום כמה שיותר גבוה, ולהמשיך לצלם ממנו, תוך כדי תנועה, מהווה סיכון.
"נראה לי שילדים לא חושבים על זה באמת, הם פשוט ממהרים לחקות את זה", אומרת עפרי, "והאמת היא שאני לא מבינה למה עושים את זה בכלל. נראה לי שהם פשוט ראו טרנד נפוץ, והם רוצים שהסרטון שלהם יגיע לפוריו או שהם יהיו מפורסמים, אבל האמת היא שזה מסוכן. ילדים חושבים שהם פיות, שהם יכולים לעוף ואז הם עולים על מקום גבוה, שולחן או על שידה, ומנסים לצלם משם. הם יכולים לעשות תנועה לא טובה וליפול. חוץ מזה, יש גם ילדים קטנים שיכולים להאמין שבאמת אפשר לעוף ולנסות את זה בעצמם. זה די מפחיד".
ולכן, הורים, גם כאן חשוב שהיד שלנו תהיה על הדופק, וזה אומר לגשש ולבדוק מה הילדים רואים בטיקטוק, לדבר עימם על התכנים שבהם הם צופים, ובעיקר להסביר להם את ההבדלים בין דמיון לבין מציאות, ועל הסיכונים. אם אתם רוצים לקחת את השיעור הזה צעד קדימה, תוכלו להסביר לילדים בדיוק איך זה עובד "מאחורי הקלעים", ואפילו להמציא עם הילדים ביחד סרטון משלכם, אבל דווקא חיובי, כזה שבו תלמדו את הילדים כיצד מכינים סרטון פיות - בלי להסתכן.
