עדי צברי, אמנית קול ואמא לשני ילדים, חוותה שתי לידות שקטות. שתיהן הותירו בה כאב עצום שאותו היא הדחיקה במשך שנים, שתיהן קרו בחודש השישי להיריון, שתיהן הגיעו ללא כל הכנה, ושתיהן ילוו אותה כנראה גם הלאה.
עם זאת, הן גם אלו שהובילו אותה להתנסויות חדשות, ,גילויים עצמיים משמעותיים, ולפני הכול - לדבר על שעברה. "כשאישה מאבדת את פרי רחמה, הכאב הוא נוראי. קריעה של ממש, שריפה בגוף, בלב ובנשמה. בדיוק בגלל זה צריך לדבר - לספר, לזעוק ולא לכבות או להשתיק", היא אומרת.
קראו עוד:
"כשבתי אריאל הייתה בת שנה, נכנסתי שוב להיריון. בחודש השישי הגעתי לבדיקת אולטרסאונד שגרתית", מספרת צברי, "ולתדהמתי התברר שלעובר אין דופק. הייתי בשוק, זה היה התרחיש האחרון שחשבתי עליו. כל הבדיקה הזאת הייתי טראומתית - הגעתי אליה לבד, הטכנאי היה זה שבישר לי את הבשורה הקשה. באותה נשימה הוא גם הסביר לי שהבדיקה הסתיימה ושעליי לצאת מהחדר. הוא אפילו לא חיכה לתגובה שלי.
"איך פספסתי את זה? דווקא אני שמודעת לעצמי ולגוף שלי - איך לא שמתי לב? ואולי עשיתי משהו לא בסדר?"
"יצאתי מהחדר בתחושה של שיתוק, כאילו נוזפים בי או כועסים עלי - ואני לא מסוגלת לדבר. זה היה נורא", היא משתפת, "אני זוכרת שזה היה בקניון, וראיתי את כל האורות מסביב. אנשים הסתובבו, קנו, דיברו. בתוך ההמולה הזאת התיישבתי על ספסל, ולא הבנתי מה אני עושה עם עצמי. מעולם לא חוויתי דבר כזה, לא ידעתי איך מתמודדים. המשכתי לשבת שם, בהלם. הרגשתי שהכול נהיה דומם, תחושת מוות. אני לא זוכרת איך הצלחתי לקום משם, לצלצל לחברה ולבן הזוג, ולחזור הביתה. ואז התחילו לצוץ רגשות אשם".
"איך לא שמתי לב? ולמה דווקא אני?"
זמן קצר אחרי אותה בדיקה, שיום אחריה היא כבר נאלצה לעבור בבית החולים את הלידה השקטה, החלו להציף אותה מחשבות מאשימות ושאלות קשות. "איך לא שמתי לב? דווקא אני, שהייתי רקדנית בעבר ואני מאוד מודעת לעצמי ולגוף שלי - איך פספסתי את זה?", היא משחזרת את שהרגישה, "ובכלל, אולי עשיתי משהו לא בסדר? בהיריון הראשון הרי הייתי כל כך קשובה לגוף שלי, עשיתי יוגה ושרתי. אז מה בעצם החמצתי?".
על חוויית הלידה שאותה עברה למחרת היא מספרת: "זו לידה רגילה לגמרי, לכאורה, אבל אני לא הבנתי את זה אז. לא ממש הכינו אותי למה שיקרה, וגם אני לא הכנתי את עצמי. בסופו של דבר לא נפרדתי מהתינוקת - לא ראיתי אותה, לא החזקתי אותה. הסבירו לי שלא כדאי כדי שלא יהיה לי זיכרון שכזה. אני זוכרת משם רק תמונות, כמו פלשבקים, וכאב פיזי ונפשי נוראי".
כשחזרה לביתה מיד המשיכה לתפקד ולטפל בבתה שהייתה אז בת כשנה. "הדחקתי, ניסיתי לא לחשוב על זה. בבית החולים אמרו לי אז שמגיעה לי עזרה ושאני יכולה לדבר עם מישהו, אבל עניתי בשלילה. בדיעבד, אני מבינה שאפילו לא ידעתי מה אני מרגישה, פשוט היה עליי לחץ להמשיך לתפקד. ואז, מהר מאוד נכנסתי שוב להיריון".
"הייתי בדיכאון, הבנתי שאני מתנתקת רגשית מהילדים שלי ואמרתי לעצמי שאין מצב שזה קורה. החלטתי לעשות שינוי, הרגשתי שאני חייבת לחפש ולמצוא את עצמי שוב"
כחודש לאחר מכן, צברי נכנסה להיריון שבסופו נולד בנה הצעיר, כיום בן ארבע. "זה היה סיוט כי בעצם הייתי בהיריון במשך שנה וחודשיים, לא נתתי לגוף שלי לנוח והוא פשוט קרס. בשבוע 16 גילו היפרדות שליה, מאותו רגע הייתי בשמירה עד הלידה", היא אומרת.
כשבן היה בן שנה, צברי נקלטה שוב - והפעם זה ייגמר אחרת. "בחודש השישי, באמצע הלילה, הייתה לי ירידת מים. הגעתי לבית החולים, שם במשך שלושה ימים הרופאים התלבטו - אם לבצע ניתוח קיסרי או לידה רגילה. ואז הם הסבירו לי שזאת תהיה לידה רגילה", היא משתפת, "התחלתי לצרוח, אמרתי שאני לא יכולה יותר לעמוד במתח הזה. שיוציאו אותו, כי אני עוד שניה אאבד את שפיות דעתי. אחרי שלושה ימים הוחלט שאלד בלידה רגילה, וכל הזמן הזה שאלתי את עצמי - מה הסיכוי שזה קורה פעמיים? מה כבר עשיתי לא בסדר? אפילו לא היו הסברים רפואיים שהייתי יכולה להיאחז בהם".
בימים אלה צברי עובדת על הוצאת שיריה לאור, ולשם כך יצאה בקמפיין מימון המונים בהדסטארט. "זאת סגירת מעגל של כל מה שעברתי", היא מסבירה, "הפצע קיים ואני עדיין בתהליך. עליי לעשות את הדברים בסבלנות, אבל איש לא יכבה אותי יותר".
ובחזרה לבית החולים - ללידה השקטה השנייה שנאלצה לעבור, צברי כבר הגיעה מוכנה. "לצערי ידעתי בדיוק מה עומד לקרות", היא אומרת, "והחוויה הייתה אחרת. בניגוד לבית החולים הראשון, במרכז הרפואי השני עשו לי טקס פרידה של ממש עם התינוק. זה מאוד עזר לי להתמודד".
"התיישבתי על ספסל ולא הבנתי מה לעשות. מעולם לא חוויתי דבר כזה, לא ידעתי איך מתמודדים. הרגשתי שהכול דומם. תחושת מוות"
ושוב צברי חזרה הביתה, ושוב נאלצה להמשיך ולתפקד בשגרה עמוסה. אז גם היא הבינה שבעצם פעלה "על אוטומט", כמו רובוט, לדבריה. "הייתי בדיכאון, הבנתי שאני מתנתקת רגשית מהילדים שלי", היא ממשיכה, "אבל אמרתי לעצמי שאין מצב שזה קורה ולכן החלטתי לעשות שינוי. קניתי רכב, ומבחינתי זאת הייתה הצהרת עצמאות. הרגשתי שאני חייבת לחפש ולמצוא את עצמי שוב".
וצברי אכן גילתה את עצמה - באמצעות שירה. היא נסעה לפסטיבל מודעות שנערך במדבר ונמשך שלושה ימים, ושם משהו קרה -נפתח והתעצם. "הכול היה מרתק בעיניי", היא משחזרת, "הייתה הופעה, כולם שכבו על הגב באוהל בדואי ענק עם הנוף של ים המלח, ועצמו עיניים. השיר הסתיים, פקחתי את העיניים, וקלטתי שכולם עזבו ושאני לבד באוהל. לקחתי דרבוקה שהייתה שם, והתחלתי לנגן ולשיר שיר ערש בתימנית. כשסיימתי, אחת המארגנות באה אליי וחיבקה אותי, ואני הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שרואים אותי. בכיתי, אמרתי לה שאני בכלל לא שרה. רק בבית כשאני לבד".
"הגעתי לטקס הסיום, ובאותו הרגע החלטתי שכן - אני מנסה לשיר. ישבתי על הרצפה, יחפה, ניגנתי ושרתי", היא מספרת, "קבוצה של נשים התחילה לשיר שירים שבטיים, משהו שאני לא מכירה אבל מאוד ריגש אותי. כשהכול הסתיים קיבלתי תגובות מחזקות, הן אמרו שהשירה שלי נגעה בהן, חדרה להן ללב".
"אחרי שחזרתי הביתה התחלתי פשוט להתבודד ביער - ולזעוק", היא ממשיכה, "בכל זעקה הרגשתי שמשהו משתחרר ממני. כבר לפני עשר שנים עברתי חוויה קולית במדבר ולמדתי איך לעשות זאת, ומאז תמיד רציתי לזעוק אבל פחדתי. חששתי שישמעו אותי, או אחר, אבל הפעם זעקתי במין קינה עוצמתית שיש בה הרבה כאב. הרגשתי שזו פעם ראשונה שאני נותנת מקום לכאב שלי, וגם לכעס שלי. בשלב הבא החלו להגיע לליבי מילים ולחנים שחיזקו אותי ועודדו אותי. לאחר מכן התחלתי לשיר בערבי נשים, ספונטנית. זעקתי את כאב האימהות שאיבדו את ילדיהן, וכשהן מאזינות לי - אני רואה את הכאב על הפנים שלהן. לא משנה כמה שנים עברו, הכאב חי וקיים".
צברי, שנפרדה מבן זוגה לפני שנתיים וחצי, ממשיכה להתמודד עם החוויות שעברה לצד אתגרי החיים. על מצבה כיום היא מספרת: "אני במעין פוסט טראומה - היציאה מהזוגיות, הלידות, ובכלל כל התקופה. בעצם פתאום קיבלתי את עצמי ב'בום' גדול ואת כל מה שהדחקתי במשך שנים. הלידות השקטות הן פצע שקיים בתוכי, אבל - ברור לי שאף אחד לא יכבה אותי יותר. הכאב הנשי הזה צריך להישמע".
