בכל פעם שאני שומעת פוליטיקאי מדבר על "עתיד ילדינו" ועל "הדור הבא", או מצטלם כשהוא מניף בזרועותיו עולל תמים, אני מרגישה דקירה קטנה בלב. פער עצום קיים בין הקונצנזוס הזה שכולם אוהבים לנופף בו - לבין המצב בפועל שאותו אנו חיים.
לפעמים נדמה שאולי דווקא מכיוון שאהבת ילדינו היא קונצנזוס - אף אחד לא חש חובה להילחם עבורה. וכך אנו מגיעים, גם בפתחה של שנת הלימודים תשפ"ב, לדו"ח מצב עגום: החינוך לגיל הרך בישראל סובל מהזנחה וחוסר שלא יתוארו - משכורות מינימום, נטישה מסיבית של עובדים, מחסור חמור במעונות ובאלפי ידיים עובדות, היעדר מסלולי הכשרה מקצועית, וקביעת תעריפים נמוכים שלא משקפים את הצרכים האמיתיים של פעילות המעון. עבורנו, מעונות היום המפוקחים, השנה הזו חייבת להיות "שנת פתרון בעיות", ולא רק כמשחק מילים.
"החינוך לגיל הרך, באותו מגדל, הוא לא הלובי המהודר כפי שהיה ראוי להיות, אלא המרתף המוזנח והחשוך שחבל להשקיע בו"
אלא שלבעיה הזאת יש עוד בעיה משלה: היא שקטה מדי. לא צועקת, לא שורפת צמיגים, לא מאיימת להתפקד ולייצר כוח סחיטה במפלגת השלטון. אין מי שילחם את מלחמתה, ונוח להותיר אותה מחוץ לסדר היום וסדר העדיפויות. הפוליטיקאי המלטף תינוק, לא ישמע מהתינוק שהוא זקוק להרבה יותר מאשר ליטוף - ושמה שבאמת דרוש הוא שינוי במדיניות הממסדית.
קראו עוד:
אם נמשיל את מערכת החינוך של ישראל למגדל מפואר, נמצא שככל שנעלה בקומות - כך יהפוך המגדל למטופח ומושקע יותר. החינוך לגיל הרך, באותו מגדל, הוא לא הלובי המהודר כפי שהיה ראוי להיות, אלא המרתף המוזנח והחשוך שחבל להשקיע בו. לאמור: המדינה מאמינה שהתינוק הוא בעייתם הפרטית של הוריו, והם, הרי, כבר יסתדרו, גם אם במחיר גבוה, גם אם במסגרת לא מפוקחת, גם אם על חשבון הילד, או על חשבון הקריירה של האם. המדינה בכל מקרה. תמתינו לו בגיל שלוש, כך או אחרת.
"לפעמים נדמה שאולי דווקא מכיוון שאהבת ילדינו היא קונצנזוס - אף אחד לא חש חובה להילחם עבורה. וכך אנו מגיעים, גם בפתחה של שנה"ל תשפ"ב, לדו"ח מצב עגום"
לתופעה הזאת יש גם מספרים: בשבדיה למשל, המדינה מממנת 94% מעלויות החינוך לגיל הרך, וההורים מממנים את ההפרש - 6%. בהונגריה הממשלה מממנת 93%, בפינלנד רק 91%. ואצלנו? בישראל הממשלה מממנת 15% בלבד - היחס הנמוך ביותר מכל מדינות ה-OECD.
ב-85% הנותרים חולקים הורים, והרשתות המפוקחות המאזנות את תקציביהן בעזרת כספי תרומות. עוד מספרים: 50% מהמטפלות במעונות פורשות אחרי פחות משנה בתפקיד. בישראל 75% מהפעוטות (370 אלף) נמצאים במסגרות לא מפוקחות. שכר ממוצע של מטפלת במעון הוא 6,000 שקלים - 1,000 שקלים פחות מסייעת מקבילה בגן עירייה, שעבודתה נוחה בהרבה. ההיגיון בכך, המנוגד לכל אבחנה מקצועית, הוא שהגילים המבוגרים הם "חינוך", בעוד הגילים הנמוכים הם שירותי שמרטפות.
אלא שההיפך הוא הנכון. מדובר בשנים קריטיות להתפתחות הילד, השנים שבהן הוא הכי זקוק לעזרתנו. בעיקר בגיל הזה, למבוגרים הסובבים אותו - השפעה מכרעת על המשך חייו. מדינה שמבינה זאת, לא יכולה להמשיך לעצום עין מול הבעיה המתמשכת.
"בשבדיה למשל המדינה מממנת 94% מעלויות החינוך לגיל הרך, וההורים מממנים את ההפרש - 6%בישראל הממשלה מממנת 15% בלבד - היחס הנמוך ביותר מכל מדינות ה-OECD"
נכון, הפתרון המלא הוא יקר, אבל גם השקעה קטנה יחסית תאפשר שדרוג משמעותי - ויצירת פתרונות מערכתיים שישנו את עולמן של מאות אלפי משפחות בישראל. ולא רק, החינוך לגיל הרך, בראש ובראשונה, הוא אינטרס לאומי: המחנכת-מטפלת במעון היא חלק מחוסנו של הדור הבא, היא חלק מעתיד ילדינו. וזה לא רק משפט יפה - אלא גם מטרה שראוי להילחם עליה.
אם שרת החינוך של "ממשלת השינוי" תחליט אחת ולתמיד לפתור את הבעיה, אנחנו - הארגונים שהמלאכה מוטלת על כתפיהם - נהיה לצידה. נתמוך בה בכל כוחנו, על העובדים ועל המנגנונים, אנחנו אנשי החינוך, פעילים חברתיים, רשויות מקומיות, וסביבנו המעטפת התומכת של מאות אלפי הורים, סבים וסבתות. נהיה חזית אחת, חוצת מגזרים, במאבק החברתי המוצדק והנדרש ביותר שקם כאן.
ואם היא תחליט להתמיד בקו הישן של ממשלות ישראל, תהיה זו היא שתידרש להסביר לכל אלה שהוזכרו במשפט הקודם, למה מצבה של מערכת המעונות בישראל - נמצא על סף ייאוש. אולי תשפ"ב תהיה שנת פתרון הבעיות?
