אסיפת הורים
גישת החינוך המונטסורית: מה זה בדיוק ואיך מיישמים עם הילדים בבית #52
36:29
אנחנו מוקפים בהמלצות על חשיבות הספורט לבריאות, אז עניין אותי לבדוק: האם לצד הסגולות הרבות, התעמלות יכולה להרחיק קצת את הילדים, ואותנו, מהמסכים?
בעודי חוככת בדעתי כיצד ליישם את הניסוי, ובעיקר כיצד אספר על כך לילדיי, רצה הגורל והעניין התחיל מעצמו. למחרת, בשעה 5:00 בבוקר, נשמע בבית רעש מחריד. מוזיקה מטורפת נשמעה פתאום, וכולנו קמנו מבוהלים, מנסים להבין מה קורה פה.
בעלי ואני רצנו לסלון וגילינו שהמתבגר הצעיר בן ה-13 הפך את הסלון למסלול אימונים. הכיסאות סודרו בקו ישר, בעוד שהוא עובר ביניהם ומכדרר כדור. "מה זה? מה אתה חושב שאתה עושה?", בעלי שאל אותו בעצבנות, "השתגעת לגמרי?". "זה מסלול מכשולים , ואני מתאמן", המתבגר ענה, "קוראים לזה שליטה בכדור, וזה אימון ממש חשוב בכדורסל".
באותו רגע יצא מחדרו החייל, עצבני לחלוטין: "מה נסגר איתך?", הוא צעק, "סתם הערת אותנו. לך למגרש, נראה לך שלברון ג'יימס התאמן בבית?", ומיד חזר למיטה כדי לנסות להרוויח עוד כמה שעות שינה. בשלב הזה קלטתי בזווית העין את המתבגר עוצר לרגע, מתרשם מהרעיון של אחיו, ומיד אמרתי: "אין מצב שאתה הולך למגרש ב-5:00 בבוקר! תחזור לישון".
מיותר לציין שהמתבגר לא חזר לישון, אבל הבין את רוח הדברים ועבר לאימונים שקטים. וכך הוא בילה שעה כשהוא מבצע כפיפות בטן, שכיבות סמיכה וכל מה שמצריך נשימות שקטות. הבטתי בו, חדור מוטיבציה, לא מוכן לוותר, ובעודי חוזרת למיטה מלמלתי בשקט: "נו, טוב, לפחות הוא לא במסכים".
האזינו לפודקאסט "אסיפת הורים":
יום 1: הניסוי יוצא לדרך
בערב סיפרתי לילדים על הניסוי החדש. הסברתי להם שמעכשיו כולנו נעסוק בספורט באופן קבוע, ונבדוק את ההשפעה על חיינו. "אנחנו די עוסקים בספורט באופן קבוע", נהמו המתבגרים, והסטודנטית ציינה "רובנו", וכולם כאחד הביטו בבעלי. הוא לקח מיד את הטלפון, אפילו שלא שמענו צלצול, והלך לסלון לענייני עבודה. כך או כך, הניסוי יצא לדרך.
יום 2: מתלהבים בסטייל
ביום השני לניסוי המתבגרת הגיעה הביתה עם טופ ומכנס בצבע כחול ים, והלכה לה בגאווה ברחבי הבית. היא הסבירה לי שהיא הולכת לחברות, ואז נוסעת ליום פתוח ביוגה, שנראה לה ממש נחמד. אגב, עבור הסטודנטית הספורט דווקא השתלב היטב עם המסכים. היא גררה אותי לגינה לצילום של עשרות תמונות שבהן היא נמתחת, מחייכת, עומדת ומביטה מהצד, ועוד, עד שנשברתי והודעתי לה שעם כל הרצון הטוב, אני לא מסוגלת להמשיך לצלם כי בעוד רגע אני מפתחת דלקת בכף היד.
יום 3: ספורט וזוגיות
ביום השלישי החלטתי לבדוק אם הספורט יעיל גם לזוגיות. קבעתי עם בן זוגי לצאת יחד להליכה ברגל. וכך, מיד כשהוא חזר מהעבודה נרתמנו שנינו לעניין. למרות החום והעייפות החלטנו שאנחנו צועדים ויהי מה. השארנו את הטלפונים בבית, והתחלנו לצעוד. האמת היא שלאט-לאט, בין נשימה לצעד, גילינו שזה זמן איכות נהדר. פתאום היה אפשר לדבר בשקט על כל ענייני היום, לספר חוויות בלי שאף אחד מבקש להסיע אותו, להכין אוכל או כל דבר אחר. כעבור שעה חזרנו הביתה, וגילינו את המתבגר הצעיר יושב בכניסה לבית, מיואש.
הסתבר שהוא שכח את המפתח, ובמשך שעה שלמה ניסה להשיג אותנו. מכיוון שהיינו ללא טלפונים, לא היה מענה. "איך אתם הולכים ככה בלי טלפון?", הוא נזף בנו, "ממש דאגתי". ולרגע היה נדמה שהתחלפנו בתפקידים. מפה לשם הבנו שבפעם הבא אין ספק שמישהו מאיתנו יהיה חייב לקחת איתו טלפון, ולנסות תוך כדי הליכה להתנתק ממנו בכל כוחו.
קראו עוד:
יום 4: מוטיבציה מהסרטים
ביום הרביעי לניסוי, המתבגר ואני ישבנו בסלון גמורים מעייפות. בחוץ שרר חום מטורף, ואפילו האפליקציה הזהירה שיש עומס חום לא הגיוני. איך מתעמלים במצב כזה? למתבגר היה רעיון גאוני. הוא סיפר לי שיש סרטונים שהוא אוסף, שנותנים לו מוטיבציה. "וואו, מגניב", אמרתי לו, "מה הכוונה, פתגמים כאלו שאומרים שחשוב להשתפר?". "לא", המתבגר הביט בי בזעזוע, "דברים מגניבים, תסתכלי".
הוא הראה לי סרטונים ישנים של רוקי עם משפט קצר כמו "YOU CAN DO IT" שחזר על עצמו שוב ושוב, ושוב ושוב, ושוב. והוא צדק, זה באמת עזר. ולו רק כדי שהוא יפסיק להראות לי את הסרטונים החופרים האלה, קמתי ונעמדתי על רגליי. התחלתי בתרגילי כושר בבית, במזגן, ואמרתי לעצמי שהעיקר שאני מתעמלת.
יום 5: להישאר בקשר
ביום החמישי המתבגר הגיע אליי בפרצוף דרמטי. הוא הודיע לי שהוא מוחק את הטיקטוק, ואני הרגשתי גאה ומאושרת, קצת כמו חלום שהתגשם . "נהדר", עודדתי אותו, "אני מבינה שהגעת למסקנה שיש שם גם תכנים בעייתיים?", "ממש לא", המתבגר אמר, "זה פשוט שואב ממני יותר מדי זמן, ואני רוצה לפנות את הזמן שלי לאימונים".
אחרי כמה שעות הוא חזר אליי עם הצעת ייעול: "אולי אני אמחק גם את האינסטגרם והוואטסאפ, מה את אומרת?", "לא!", מצאתי עצמי מבוהלת, חושבת איך בדיוק אני אשיג אותו ברגע שהוא יצא מהבית, "מה פתאום? יש גבול".
"הייתי בטוח שתשמחי", הוא הופתע, ואני הסברתי שלא חייבים להתנתק לגמרי, אלא שיש דרכים אחרות לשמור על השפיות הנפשית. אפשר להוריד התראות מהאינסטגרם, להעביר את הקבוצות בוואטסאפ למצב שקט ועוד. "עדיין חשוב להישאר בקשר", הסברתי לו, "רק שאפשר לעשות זאת בזמנים שאנחנו בוחרים".
יום 6: מישהו לרוץ איתו
המתבגר הנהן, ושאל אותי אם בא לי לצאת לריצה קלה. "עכשיו? השעה 23:00 בלילה", מלמלתי, "והדבר היחיד שבא לי זה ללכת לישון". אגב, אני לא בטוחה שהמתבגר שמע אותי כי הוא היה עסוק בהכנת שייק חלבון תוך פיזור חלב על השיש, שיבולת שועל על הרצפה, והרעשה עם המיקסר בקול שמחה רבה.
המסקנות
אחרי שבוע שלם שבו התעמלנו, יחד ולחוד, אני יכולה לציין שאכן הספורט טוב לבריאות, ואנדורפינים זה בכלל דבר מומלץ. הספורט באמת יכול לעזור לנו גם להפחית את זמן המסכים, או לפחות לאפשר לנו להשתמש בהם בדרך שונה, למשל: לשמוע פודקאסטים או מוזיקה תוך כדי הליכה, למצוא סרטונים שנותנים מוטיבציה ועוד, וזה במקום לבהות במסך במשך שעות ללא מטרה.
ויחד עם זאת, חשוב לי לציין שצריך לשים לב שהילדים מתאמנים במידה, ושהם לא נכנסים לאיזו טרפת ספורט שעלולה לגרום להם לפציעה זו או אחרת. ובנימה אופטימית זאת, יאללה לכו ללבוש בגדי ספורט ובואו להיפגש על המגרש.
