זהו, הסתיימו להן אספות ההורים של מחצית השנה. אחרי הפגישה האחרונה בלוח, נזכרתי בשיחה עם אימא של תלמיד לפני שלוש שנים, אחד החלשים שלימדתי אז. הכרתי אותה ואת המאבקים שלה, ידעתי שהיא נלחמת מדי יום בקשיי היום. היא נרשמה לסוף התור, וכשהגיעה, התיישבה בכבדות על כיסא התלמיד הקטן. ראיתי על העיניים האדומות שלה כמה שהיא גמורה, ושאלתי את עצמי - בחייאת, מה אני אומר לה עכשיו?
קראו עוד:
לא, באמת, מה אני אמור להגיד? שהילד שלה ממש מפריע בשיעורים? הסתכלתי על הציונים שלו, על כל הנכשלים ועל כל המרקרים האדומים, והאימא הזאת הסתכלה עליי במבט שואל, מלא כמיהה, כאילו אומרת: "היה יום כל כך קשה, אולי תגיד לי משהו טוב, קטן? אולי יש לך בשבילי קצת תקווה?".
ואני זוכר שחשבתי אז שלפעמים כל הסיפור הזה של אספת הורים הזו הוא כל כך יותר גדול מסקירת ציונים, או מדיווח יבש על המצב הלימודי של הילדים. לפעמים הסיפור הוא בכלל אימא סחוטה וגמורה שיושבת לפניך, ובכל העולם הזה, בשעה הזאת, רק אתה - המחנך - יכול אולי להחיות אותה עם כמה דברי עידוד ושבח על הילד שלה.
"תראי", התחלתי, והיא נדרכה כולה, "אנחנו מכירים את הקשיים ואת המורכבות, אבל בכל הכיתה אין לי עוד ילד שאוהב כל כך את אימא שלו, כמו שהבן שלך אוהב אותך. כשהוצאתי אותו היום מחוץ לשיעור, לא היה אכפת לו כלום - לא המנהלת, לא שלא יהיה לו מגרש, שום דבר. רק כשאמרתי לו שאני מתכוון לדווח לך הערב על ההתנהגות שלו, הוא פתאום הסתכל עליי, ברצינות, עם דמעות. הוא אמר לי: 'בבקשה המורה, אל תערב את אימא שלי. יש לה מספיק צרות, אני לא רוצה לצער אותה. תן לי עוד הזדמנות'. יש לי תלמידים של מאיות ותשיעיות שלא סופרים את ההורים שלהם, אבל את זכית בבן אוהב שמעריץ אותך. זאת מתנה ענקית!".
וכשסיימתי לדבר הסתכלתי עליה, וראיתי ניצוץ קטן, מחודש, נדלק בעיניים שלה. היא התמתחה, זקפה קצת את הראש, וקראה לילד שייכנס. הוא נתנה לו נשיקה, ואז חיבוק גדול, והם פנו לצאת. ואז היא חזרה מהר לכיתה ואמרה לי בשקט: 'שתדע לך שכבר לא ידעתי בשביל מה אני צריכה לקום בבוקר. תודה רבה'. ובסוף הפגישה הזאת חשבתי לעצמי, כמה עוצמה וכוח יש למחנכים ולמורים, שבמשפט אחד הם מסוגלים להפיח מחדש חיים באימהות עייפות, להזכיר להן מדוע העולם צריך אותן כדי שהן ירצו לקום מחר בבוקר.
הכותב הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
