איך עלה הרעיון להקים קייטנת נכדים?
"כמו הרבה סטארטאפים גם זה התחיל מצורך מאוד ברור. יש לנו ארבעה בנים, כולם הורים לילדים. אני ואשתי רצינו לעזור לבנים שלנו ולנשותיהם לעבור את הקיץ בשלום, ובמקביל, רצינו לבלות זמן עם הנכדים שלנו".
אשתו היא ד"ר שלומית קמינקא. שניהם בני אותו גיל ולשניהם דוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול. היא מכהנת היום כמנכ"לית משאבי אנוש ישראל. הוא עומד בראש המרכז לחשיבה פורצת דרך. הם נשואים כבר 56 שנה. הקייטנה שהם יזמו לפני 17 שנה ומתקיימת מאז כל קיץ, נקראת "קייטנת יש" והיא לא מזכירה במאום בייביסיטר רגיל שסבא וסבתא עושים מדי פעם לנכדים שלהם. זהו אירוע שנתי עם עקרונות של ארגון.
כל מחזור של הקייטנה או אם תרצו, מחנה קיץ, נמשך בין ארבעה לשישה ימים וכולל לינה. בימים האלה הנכדים נמצאים אצלם 24/7. ההורים יודעים את התאריכים מראש ויכולים לתכנן לעצמם חופשה.
ספר לי על עקרונות הקייטנה.
"לפני הכול הילדים נדרשים להיקלט בארגון. על דלת הכניסה לבית יש שלט 'ברוכים הבאים לקייטנת יש', מאחוריה יש שולחן רישום וכל אחד מהם צריך להירשם, תוך ציון שמו וגילו, כאילו הוא מגיע למקום שבו אף אחד לא מכיר אותו. הגדולים יותר עוזרים לקטנטנים שעדיין לא יודעים לכתוב. במסגרת הבורדינג של הילד בארגון הוא צריך גם להגיד מה הציפיות שלו מהקייטנה. לאחר מכן הוא מקבל חולצת קייטנה. על צד אחד כתוב 'קייטנת יש' ועל הצד השני כתוב שמו. החולצות האלה כמובן משתנות עם השנים כי הילדים גדלים. כל שנה-שנתיים הם מקבלים חולצה חדשה.
"במחזור הראשון הם הכינו את התקנון של הקייטנה שהוא כמו תקנון של כל ארגון: איך מתנהגים, מה מותר ומה אסור. בהתחלה ניסינו ללכת לכיוון של בניית ארגון עם חלוקת תפקידים. את הגדול ביותר מינינו למדריך, את השני אחריו הפכנו לעוזר מדריך והיתר היו חניכים. זה החזיק בערך חצי שעה. הגדול אמר שזה יותר מדי עבודה בשבילו. השני אמר שהוא לא מבין למה הוא רק עוזר מדריך ולא מדריך בעצמו, והקטנים הודיעו שהגדולים לא יחליטו עליהם. ירדנו מזה ועברנו למודל ארגוני שטוח לפיו כל אחד קיבל תפקיד ואחריות לפי היכולות שלו. למשל, היה לנו אחראי מים שהתפקיד שלו היה לוודא שלכולם יש בקבוק מים כשיוצאים מהבית. לילד הכי קטן, שבדרך כלל הפריע לכולם לישון בלילה, נתנו את התפקיד 'אחראי שינה': לדאוג לזה שכולם יוכלו לישון בשקט.
"אנחנו בונים מראש תוכנית מסודרת לכל יום בקייטנה: מה בדיוק עושים בבוקר, מה בצהריים, מה בערב. אי אפשר להחזיק כמות כזאת של ילדים בלי להעסיק אותם. זה מתכון לאסון. כמו בארגון, גם התוכנית שאנחנו בונים כל שנה מחדש מסודרת לפי הערכים שאנחנו רוצים להנחיל, למשל אהבת הארץ. תכננו טיולים מסודרים לכל מיני מקומות וחשפנו אותם להמון דברים. עם השנים זה הולך ונעשה יותר קשה. בגלל שחדשנות היא סם החיים של כל ארגון, זה אומר שאנחנו צריכים לחדש כל שנה. לא קל למצוא דברים שבאמת יעשו 'וואו' לילדים".
לאן לקחתם אותם? תן לי דוגמאות.
"לתחנת הכוח בחדרה לראות איך מייצרים חשמל, לשיט בנמל חיפה. לפני שנתיים לקחנו אותם לאתר החפירות תל מרשה לפעילות שנקראת 'ארכיאולוג ליום אחד'. הילדים קיבלו פטישים ואתי חפירה וממש סיננו עפר כדי למצוא שרידים של חרסים ובעלי חיים. בסוף היום אחד מהם אמר שכשהוא יהיה גדול, הוא רוצה להיות ארכיאולוג. הנה סוג של אטרקציה ליום אחד שבאמת מלהיבה ילדים. אין להם סיכוי לקבל דבר כזה במקום אחר.
"במקביל לפעילות החינוכית, יש גם סתם פעילויות של כיף. יש לנו חצר גדולה אז הזמנו מתנפחים ענקיים עם מים וכולם, כולל אשתי, התגלשו במגלשות מהבוקר עד הלילה. לקחנו אותם לקיר טיפוס. אשתי שהייתה אז בת 75 והתעקשה לטפס יחד איתם. היא לא מוותרת על כלום, עפה על דברים. השנה כל ילדי הקייטנה עשו ציור של מנדלות על החוף בליווי מדריך שהסביר להם איך לעשות את זה. היה מקסים".
המון אטרקציות. מי מממן את הקייטנה הזאת? הבנים שלכם משלמים את ההוצאות?
(צוחק) "הם משלמים לעצמם את החופשה שהם לוקחים בתקופה הזו. הקייטנה וכל ההוצאות הכרוכות בהפעלתה, ממזון ועד נסיעות ואטרקציות, הן עלינו. מבחינתנו, זאת זכות להיות עם הנכדים. אחת הסיבות שבגללה כדאי להפוך להורים היא שבהמשך תוכלו להפוך לסבא וסבתא. נכדים הם הדובדבן בקצפת, הריבית שאתה מקבל על ההשקעה שלך בילדים".
הבנים שלכם מבינים כמה התפיסה שלכם יוצאת דופן? הם מעריכים את ההשקעה?
"אני יודע בוודאות שכן. כולם מעריכים את זה. הילדים שלהם מתים על זה, מתכוננים לזה ומדברים על זה כל השנה. זה הגיע עד כדי כך שלפני שנתיים אחד מהילדים הקטנים אמר לאשתי: 'סבתא, זה לא פייר שהקייטנה רק בקיץ. זה המון זמן לחכות''. אז עשינו להם מיני-קייטנה בפסח, רק יומיים".
בלי חיתולים
כמו בכל ארגון, גם לקייטנה יש תרבות ארגונית עם ריטואלים מוכרים כמו המנון שהילדים חיברו ושיר אוכל ששרים לפני האוכל. לצד החולצות, יש גם ספלים ממותגים ובמהלך הדרך נוצרו גם דברים נוספים כמו 'הצמיד הירוק' - צמיד של המעשים טובים: "הסברנו לילדים שמי שעושה מעשה טוב, שמים לו על היד את הצמיד הירוק, עד שמישהו אחר שמגיע לו מקבל אותו ממנו. התוצאה של זה הייתה מדהימה. הם התחילו לרוץ כדי להרים מהר יותר משהו שנפל לסבא מהיד. פתאום ראינו ילדים שוויתרו לאחרים על משהו שהם מאוד רוצים כדי לא לריב, וככה קיבלו את הצמיד. זה השפיע מאוד על האווירה הכללית בתוך הצוות".
איך קייטנה כזו מסתיימת?
"כל ארגון טוב זקוק לבקרה על ההישגים. הילדים בתחילת הקייטנה מגדירים ציפיות וכותבים אותן. בסוף הקייטנה יש מסיבת סיום. ההורים מגיעים לקחת אותם, ואז מתקיים מעין אירוע משפחתי שבו בוחנים את הציפיות שהיו אל מול מה שקרה בפועל. במסגרת השיפור המתמיד כולנו כותבים גם מה היינו רוצים שיקרה אחרת בשנה הבאה. וכן, קיבלנו ביקורות. לדוגמה, הכלות שלנו עיקמו את הפנים כששמעו שגמדים באים בלילה ושמים לילדים ממתק מתחת לכרית. הן אמרו שזה סוכר מיותר, אז במחזור הבא הגמדים התחילו לשים מתנות קטנות כמו מחקים חמודים במקום ממתקים. יש כל הזמן שינויים. אפילו שיר האוכל שלנו השתנה. פעם היה משפט שהתייחס לשוקו, ומתישהו זה הפך למשפט שמתייחס למים".
מטבע הדברים, בקייטנת קמינקא יש ילדים בגילים שונים. הילדים הכי קטנים בני 4-3 ("אמרנו שאנחנו מוכנים לקבל אותם מהרגע שהם בלי חיתולים") והגדולים כבר בגיל ההתבגרות.
איך מספקים צרכים של ילד בן 13 לצד צרכים של ילד בן ארבע?
"אנחנו מקפידים לייצר פעילויות שמתאימות לכולם ובמקביל פעילויות בנפרד שמותאמות לגיל. במוזיאון הילדים בחולון, לדוגמה, הפעילויות מתחלקות לפי קבוצות גיל. אשתי הולכת עם קבוצה אחת, ואני הולך עם הקבוצה השנייה. הכול זה שאלה של מינונים. חשוב לנו לוודא שיש גם פעילויות ביחד כי אנחנו רוצים ללמד גם את בן ה-15 שהוא צריך להתאים את עצמו ליתר חברי הצוות. ברור שאם תבקש ממתבגר לשחק שעות במשחקים שמתאימים לפעוטות זה לא יעבוד, אבל אם זה רק חלק מהיום שלו והוא מבין שזה משמעותי, אז יהיה בסדר".
בהתחשב בעובדה שהקייטנה הזו נשמעת ממש שווה, אני מניחה שקיבלתם הצעות במהלך השנים להכניס אליה גם ילדים מחוץ למשפחה.
"קיבלנו הרבה הצעות לאורך השנים, ותמיד סירבנו. אנחנו לא הופכים את זה לעסק. אלה הנכדים שלנו שאנחנו רוצים להיות איתם וזו הדרך שלנו לעשות את זה".
איך תפעול הקייטנה מסתדר עם העבודה שלכם?
"שנינו באמת עובדים קשה. להערכתי, אשתי בתור המנכ"לית של העמותה עובדת 14 שעות ביממה, אבל אנחנו נמצאים בגיל שבו אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, במקומות העבודה יודעים שיש ימים מסוימים שבהם אנחנו לא נהיה וזה בסדר גמור. זה החופש שלנו".
לאבד נכד
הנכד הגדול שלהם כבר בן 27 והנכדה הכי קטנה תיכנס רק בשנה הבאה לקייטנה מפאת גילה הצעיר. אחד מ-12 הנכדים, שהיה נוכח במשך שנים בקייטנה, כבר לא יגיע אליה שוב לעולם, גם לא בתור מבקר. סגן ינאי קמינקא ז"ל נהרג במחנה זיקים בשבעה באוקטובר. נחום ושלומית קמינקא הם לא רק סבא וסבתא מהסרטים, הם גם סבא וסבתא שכולים שנושאים איתם כאב נורא כבר למעלה מעשרה חודשים.
ספר לי על ינאי.
"ינאי היה ילד מופנם יחסית, מאוד נבון ועם ראייה חברתית שהלכה איתו כל חייו. לפני הצבא הוא עשה שנת שירות עם ילדים בסיכון. כשהוא התגייס, כבר בטירונות, הוא התבלט בעזרה שלו לאחרים. אחר כך הוא הפך למ"פ וגם כמפקד ההסתכלות שלו על החיילים שלו הייתה שונה מהמקובל. אחרי שהוא נהרג, מצאו על המחשב שלו טקסט שהוא כתב בנושא 'מיהו מפקד?'. הדבר הראשון שהוא כתב: 'מפקד צריך לאהוב את החיילים שלו'. זאת אמירה שמצד אחד היא חזקה, אבל מצד שני יכולה גם להיות בומבסטית וריקה מתוכן. אצל ינאי היא לא הייתה ריקה כי הוא מימש את זה.
"הוא היה חוזר הביתה בסופי שבוע ומעביר אותם בביקורי בית אצל החיילים שלו. הוא גילה שלחיילת שלו אין איפה לישון, אז הוא דאג לספה מתקפלת, גילה שיש חייל שאין לו איפה לכבס את המדים, אז דאג לו למכונת כביסה. הוא ניצל את שישי-שבת כדי להתרים אנשים. בלילות בבסיס, במקום ללכת לישון, הוא לקח איתו ספלי קפה, יצא לעמדות השמירה של הטירונים שלו וישב איתם אחד על אחד לשיחת נפש. אני לא מתכוון לקחת קרדיט על זה אבל ברור לי שההתנהגות הזו מתאימה לרוח הכללית של המשפחה, לערכים שהענקנו להם.
"אשתי מגדירה את צורת הניהול שלה כניהול מהלב. לדבריה, התפקיד שלך כמנהל הוא להבין את האחר, להיות במקומו. גם מותו של ינאי היה כזה. כשהתחילה ההתקפה, כל סגל הפיקוד רץ להחליף את הטירונים בעמדות השמירה. אלה טירונים שהתגייסו באוגוסט, בקושי ידעו להחזיק רובה והם הופקדו על השמירה בבסיס סמוך לעזה. ינאי וחבריו הוציאו אותם מהעמדות ועמדו בחזית בעצמם. כל שרשרת הפיקוד נהרגה אבל הטירונים ניצלו".
כסבא וסבתא מאוד מעורבים, גם אתם נמצאים במעגל השכול. איך אתם מתמודדים עם האובדן?
"עצוב לומר את זה אבל בסך הכול, בהינתן התוצאה הסופית הקשה, אנחנו בני מזל. לנו נודע על מותו כבר במוצאי שבת וביום שני כבר יכולנו לקיים לוויה. יש אנשים שעד היום עוד לא יודעים אם אהוב לבם חי או מת. הם נמצאים באי ודאות נוראית.
"עיריית כפר סבא הקימה קבוצת סבים וסבתות שכולים. הצטרפנו אליה אחרי חודש וזה עוזר. יש לנו תפקיד מאוד מורכב. אנחנו סבא סבתא שנמצאים בקשר הדוק עם הנכדים שלנו אז יש לנו את האבל האישי שלנו. במקביל, יש את הצורך והרצון ובעיקר אי היכולת לנחם את הבן שלנו שאיבד את הבן שלו ונמצא במצב נפשי מאוד קשה. לצד אלה, יש לנו את התפקיד של ראשי השבט. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להצליח להרים את הראש ולהנהיג פה משפחה. אנחנו מרגישים שהעיניים נשואות אלינו ושמצפים מאיתנו להמשיך להוביל אז אנחנו עושים את המיטב שלנו. בתקופת הקייטנה הבית מתמלא בצחוק של ילדים וזה עושה לנו טוב אבל השכול נוכח. השנה, כשהילדים התבקשו לכתוב את הציפיות שלהם, הופיעה בקשה אחת חריגה. הנכדה בת ה-11 כתבה 'שסבא וסבתא יחזיקו מעמד'".
