בשיחת הטלפון הראשונה שלנו סיון הפתיעה אותי והציעה שנקיים את הריאיון יום לאחר מכן ב-18:30 בערב. בדיוק כשבנה, ארי, בן הארבעה חודשים יתחיל את שנת הלילה שלו. הופתעתי שבגיל כל כך צעיר לארי יש שעות שינה קבועות שמאפשרות לסיון לתכנן את לוחות הזמנים שלה. כמובן ששמחתי עבורה, שכאם יחידנית היא יודעת מראש מתי מתאפשר לה זמן פנוי לעצמה.
סיון אלדר בת ה-38 מהוד השרון, עובדת בתחום משאבי האנוש, חיכתה שנים לאביר על הסוס הלבן. אבל הוא לא הגיע, מה שהוביל אותה להחלטה לממש את הרצון שלה להפוך לאימא, ללא בן זוג. את ה"דחיפה" היא קיבלה בתקופת הקורונה. המגפה דרבנה אותה לסיים קשר לא יציב של שנתיים, והשהייה לבד בבית המריצה אותה להגשים את חלום האימהות, או כמו שסיון אומרת: "הקורונה עשתה לי רק טוב, היא גרמה לי להתקדם בחיים, לחתוך קשר שלא היה בריא, ולא לבזבז את הזמן".
כשהיקום שולח סימנים
סיון עמדה בפני החלטה סופית, ונסעה לסיני. שם, היא פגשה באקראי אישה מטופלת פוריות יחידנית שהסבירה לה על כל התהליך. עבור סיון, האישה סימלה איזשהו סימן לכך שגם הזמן שלה להפוך לאימא הגיע. סימן נוסף היה שסיון הייתה צריכה תורם עם מאפיינים רפואיים מיוחדים ותורם כזה הגיע בדיוק יום לפני שפנתה לבנק הזרע באיכילוב.
"אם הייתי צריכה סימנים, היקום שלח לי אותם. ואני הייתי במקום שבו יכולתי לראות אותם", היא אומרת. כך, הרחבת זווית הראייה וראיית הסימנים, חיזקו את החלטתה להתחיל בתהליך.
קראו עוד:
התהליך להפיכתה לאימא החל כשנה לפני הכניסה להיריון. סיון פנתה לטיפול פסיכולוגי שמטרתו הייתה להתכונן להפיכתה לאימא, אך המורכבות של התהליך מנעה ממנה במשך שנה שלמה מלדבר עם הפסיכולוגית על הנושא. משהחלו לדבר, החליטה סיון שרק ברגע שהיא "תוכל לצעוק את זה לעולם", היא תתחיל בטיפולים. לכן, באף שלב היא לא הסתירה את היותה יחידנית ואת העובדה שההיריון הוא מתורם.
"רציתי להחליט על הנרטיב שלי ושלא יהיה מצב שקובעים אותו בשבילי", היא אומרת. סיון התחילה בהזרעות ולאחר ההזרעה השנייה הגיעה הבשורה: יש היריון.
תוצאה חיובית, גם לקורונה
שמחת הבשורה על ההיריון נוספה לתוצאה חיובית של בדיקת קורונה. סיון חוותה את המחלה באופן די קשה, ומכיוון שהיא גרה לבד לא היה מי שיעזור לה. לתסמיני הקורונה נוספו הסימפטומים של תחילת ההיריון, כך שההרגשה הכללית הייתה מורכבת, ובעיקר השתלטה עליה עייפות גדולה.
לפני ההיריון היא עישנה ונטלה אטנט בשל הפרעת קשב וריכוז שאיתה היא מתמודדת. עם תחילת ההיריון, היא נגמלה מהעישון והפסיקה את נטילת התרופה. בהתחלה, הפרידה מהאטנט הקשתה עליה, במיוחד בעבודה, אך עם הזמן למדה לראות את העולם ללא אמצעי המיסוך הללו. "לראות את העולם כמו שהוא", היא אומרת, מה שעזר לה להיות נוכחת "כאן ועכשיו", וזו הייתה חוויה נהדרת עבורה ועוד מתנה שקיבלה מההיריון.
עם תחילת השליש השני, היא הרגישה הרבה יותר טוב ונהנתה מתשומת הלב שהרעיפו עליה כאישה בהיריון, וכך היה עד חודש תשיעי. אז היא הרגישה את הכבדות של סוף ההיריון, התחילה לעבוד מהבית ועברה לבית אימה שמתגוררת יחד עם בן זוגה.
כשהאפידורל לא השפיע
סיון הגיעה לשבוע 39+4 וכל כך רצתה ללדת, לכן החליטה ללכת עם חברה לחוף הים להליכה. בלילה היא נשכבה לישון, והתעוררה מההרגשה שהמים עומדים לרדת. השעה הייתה 04:30 לפנות בוקר. היא הלכה לחדר השירותים עם הטלפון הנייד כדי לבדוק מה קורה, כשהטלפון ב"היכון" כדי להתקשר לאימה, שישנה בחדר הסמוך. המים ירדו בטפטוף איטי וסיון חייגה לאימה ולדולה שלה. הדולה אמרה שאם המים "נקיים" הן יכולות להתארגן בנחת ולגשת לבית החולים. סיון התקלחה, והיא ואימה נסעו יחד לבית החולים בילינסון, שם נאמר לסיון כי יש ירידת מים אבל אין פתיחה, ולכן פינו אותה למחלקה ולא לחדר לידה.
במחלקה התחילו צירים. לפני הלידה החליטה סיון שבפתיחה 4 היא תבקש אפידורל, אבל מכיוון שבפתיחה 2 כבר "רציתי למות", היא ביקשה וקיבלה אפידורל בפתיחה של 2.5: "לא קיבלתי ישר פיטוצין אבל כשהתחילו האטות קיבלתי גם אותו". וכך המשיכו עד פתיחה 7. הכול היה רגוע יחסית, סיון התקלחה, השתמשה בכדור פיזיו, בטנס ובעיסוי של הדולה, כדי להקל על הכאבים. הפלייליסט שהכינה נוגן בחדר הלידה והיה נראה שהעניינים מתקדמים היטב, ואכן סיון הגיעה לפתיחה מלאה.
סיון לא הרגישה צורך ללחוץ, אבל הרגישה היטב את הצירים, שהאפידורל כבר לא הצליח לאלחש. כך היא הגיעה למצב ש"אני צרחתי להם שיביאו לי אפידורל, אבל המרדים בחדר אחר, כשהוא בא ונתן לי אפידורל לא הרגשתי כאב לדקה וחצי ואז שוב הכאב חזר, בדיעבד אמרו שסבלתי מכאבים במשך שלוש שעות. האפידורל לא השפיע ורציתי לאבד את ההכרה מהכאב".
סיון לחצה במשך שלוש שעות, אבל העובר נשאר בספינה 1, כלומר "גבוה" בשפת חדר לידה, ולא נראתה התקדמות. "צעקתי שיוציאו אותו כבר, אני לא יכולה", היא מספרת. בזמן הזה הצוות הציע ליילד אותה בוואקום. סיון שאלה אם היא תצטרך ללחוץ, וכשקיבלה תשובה חיובית, היא החליטה סיון לפנות לאפשרות השנייה שהציעו לה - ניתוח קיסרי.
כשסיון חשבה על הלידה, היא לא לקחה בחשבון ניתוח קיסרי. משום מה, האפשרות הזאת לא עברה במחשבותיה. לכן, היא נאלצה מהר להתרגל לרעיון שהיא מובהלת לחדר ניתוח, לקיסרי חירום. בחדר הניתוח היה קר, והיא הייתה לבד כי לא אפשרו לאימה להתלוות אליה. בשל חילופי משמרות, גם המיילדת שאמורה הייתה להיות איתה, לא נכחה. הוסיפו לה חומר אלחוש כתוספת לכל מה שקיבלה כבר בחדר לידה, ואז התחילו רעידות וגם דאגה לאימא שלה שנמצאת מחוץ לחדר ואינה יודעת מה קורה עם בתה.
הניתוח בוצע, והוציאו את התינוק מבטנה כשהוא בוכה. סיון לא האמינה למשמע אוזניה, היא גם לא קישרה והבינה, שקול הבכי הוא קולו של בנה, שתהליך הלידה שהחל לפני 19 שעות הסתיים. אך הסיום בחדר הניתוח לא היה הסיום לו ייחלה - "לפני הלידה פנטזתי איך מניחים אותו עליי והוא מתחיל לינוק. זו פנטזיה שהתנפצה, כי שמו אותו לידי אבל אני לא ממש זוכרת, איבדתי הרבה דם והייתי מאוד חלשה", היא מספרת.
למרות הניתוח, ביקשה סיון להיות במחלקה של "אפס הפרדה" ומי שטיפלה בעיקר בתינוק הייתה אימה, שלא עזבה אותם אפילו לרגע. "זו המתנה הטובה ביותר שיכולתי לקבל מאימא שלי", אומרת סיון בהתרגשות, "הצלחתי להחלים מהניתוח וגם להיות כל הזמן עם הבן שלי. אין ספק שהמתנה הזאת עזרה לי להחלים, לעמוד על הרגליים ולומר היום שהכול היה שווה את הגעתו של ארי לעולם. הייתי חוזרת על הכול שוב, בחיים לא הייתי כל כך מאושרת. למדתי שנולדתי להיות אימא".
ואם היית יכולה לשנות משהו, מה היית משנה?
"את סוף הלידה שלי, הייתי מוותרת על הניתוח הקיסרי ומגשימה את הפנטזיה שלי, שיניחו את התינוק שלי עליי".
מה תמליצי לנשים לפני לידה?
"ללמוד לבקש עזרה. כפי שאומר הפתגם 'צריך כפר כדי לגדל ילד', למדתי להיעזר במשפחה ובחברות, בתקופת ההיריון ואחרי הלידה. הייתי ממליצה לא לתכנן את הלידה, לשמור על אופטימיות ועל רוח חיובית, ולבחור את האנשים שילוו אותך בחדר לידה, כדי שתרגישי אהובה ונתמכת".
מיכל גרי היא דולה לאחר לידה ומאמנת אישית, מנהלת בית הספר למקצועות ההורות
