הייתי בן 17 כשקפצתי ראש למים רדודים ונכנסתי ישר לתוך סלע גדול. בן 17, בטיול שנתי, שמרגיש שהעולם לרגליו - ואז בום. ברגע אחד הכול השתנה. ואני זוכר את הכול. באותו רגע מצאתי את עצמי בלי שום יכולת תנועה, הייתי תקוע בתוך המים. אני זוכר את עצמי מנסה להוציא את הראש והגוף לא זז, רק הלב פועם ופועם בקצב פסיכי. אני מנסה להתהפך כדי לנשום והגוף פשוט מסרב. פתאום אני רואה שלולית של דם מהראש שלי, הולכת וגדלה במים. באותו רגע הבנתי שזה הסוף. חשבתי על ההורים שלי, על המשפחה כולה. הזמן נעצר לי. אלו היו כמה שניות שהרגישו כמו נצח.
קראו עוד:
בזמן הזה החברים חשבו שאני צוחק, שזו איזו בדיחה, עד שהם ראו את שלולית הדם סביב הראש שלי. חבר אחד ישר קפץ למים וחילץ אותי אל גדת הנהר. אותו חבר סיים קורס מד"א, רכן מעליי ושמר לי על הצוואר. כולם היו סביבי, 12 תלמידים מפנימייה תיכונית. הם דאגו לי, עשו כל מה שהם יכולים כדי להציל אותי. אני הרגשתי את המוות איתי, מולי, ואני נלחמתי על כל שנייה כדי לא ליפול אליו. הרגשתי שמלאך המוות ממש יושב לידי ורק מחכה שאירדם כדי לקחת אותי מהעולם הזה.
אז נלחמתי. הצוות הרפואי הגיע לחלץ אותי, ישר לטיפול נמרץ. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שמכניסים אותי לצילום CT, ואז חושך. כשהתעוררתי, עברו כמעט חודשיים.
האזינו: למה שינויים והתחלות כל כך קשים לנו?
ואז, לא זזתי. לא הצלחתי לדבר, ולא הבנתי איפה אני נמצא. גיליתי שאלה היו חודשיים שבמהלכם עברתי 12 החייאות, ארבע דלקות ריאות ו-11 נקזים בריאות. ירדתי 30 קילו, רזיתי כל כך עד שאפשר היה לראות כל עצם בשלד שלי. מצד אחד מסבירים לי שאני נס רפואי, והרופאים לא יודעים איך שרדתי עד כה, ומצד שני אני רואה את עצמי חצי מת, בגוף שמרגיש לי זר.
טיפול נמרץ זה גיהינום. אתה תקוע בגוף שלך, בלי יכולת תנועה, ללא יכולת דיבור. אתה מחובר למכונת הנשמה, ולעוד מיליון צינורות שמחוברים לשאר הגוף. לא אשכח את הרגע שצינור ההנשמה התנתק לשנייה, והבנתי כמה אני תלוי בו.
נגד כל הסיכויים, יצאתי חי מטיפול נמרץ. מכאן התחילה דרך אחרת, ארוכה, של שיקום נשימתי ואז של שיקום נוירולוגי בתל השומר. זכיתי לצאת מבית החולים כשאני עומד על שתי רגליים והולך עם הליכון. צעדתי חלש לבית החולים אלי"ן לשיקום ילדים, שהציל את נפשי וגם את גופי. גיליתי שם בית חולים שרואה את דן, הנער, לא המטופל. פגשתי אנשים שהרימו אותי על הרגליים, תרתי משמע.
היו פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, חדר כושר ובריכה עם נוף להרי ירושלים, אבל בעיקר אני מוקיר את השיקום האחר. שם, בפעם הראשונה התוודעתי לרפואת הנפש, שיקום פסיכולוגי שנתן לי להשלים עם הפציעה. זה תהליך של שנים, והחזרה לשגרה היא הדבר הקשה ביותר. להבין שמה שהיה לא יהיה אותו הדבר, זה שובר אותך. להתמודד עם מה שקרה ומה שהשתנה ומה שעתיד לקרות בעקבותיה.
כדי לחזק את תחושת המסוגלות, הצטרפתי לקבוצת רכיבת אופניים חדשה, "הרוכבים והאמיצים", שמתאמנת אחת לשבוע עם רוכבים מתנדבים. הלוואי שהייתי יודע להעביר במילים את התחושה של נער אחרי שיקום ארוך, שמצליח לסיים מסלול אופניים של שלושה ושל חמישה קילומטרים, ואז במסע השנתי של בית החולים, "גלגלי האהבה", לסיים קטע רכיבה של 10 קילומטרים. שנה לאחר מכן סיימתי 50 קילומטרים. בשנה השלישית כבר סיימתי את חמשת ימי המסע וגייסתי אלפי שקלים למען בית החולים.
זו לא תחושת מסוגלות, זו תחושת ניצחון. זו חזרה לחיים.
עשר שנים בדיוק עברו מאז התאונה שכמעט סיימה את חיי, וגם נתנה משמעות לכל דבר שאני עושה. עשר שנים עברו מאז והנה אני עובד בהייטק, בונה את החיים שלי יום-יום. עשר שנים אחרי ואני רק יכול להודות על מזלי הטוב, על אותם חברים טובים, על המקצועיות של הרופאים, על שיקום שהחזיר אותי לחיים. אחרי עשר שנים, השבוע אצא שוב לאותו מסע האופניים, הפעם בשביל ילדים אחרים שעוברים את מה שאני עברתי. עשר שנים עברו ואני זוכר את הכול, זוכר את כולם. עשר שנים, ועכשיו שוב תורי להחזיר ולהירתם למענם.
