להיות אישה בטיפולי פוריות זה לחשוף בפני עצמי כל מיני צדדים שהחבאתי עמוק באישיות שלי. להיות אישה בטיפולי פוריות זה להגיע לקצה היכולת הרגשית שלי, ולהודות בפני עצמי שאני לא אישה אחת, אלא בתוכי יש שתי נשים.
שתי נשים שקוראים להן ליאת. כשתסתכלו עליי תראו רק אחת מהן. את ליאת המצחיקה, החמודה, החייכנית עם האופטימיות הנצחית. בחורה כייפית, שתמיד תזרוק בדיחה לאוויר, שתדע לעשות שמח בכל מקום שהיא נמצאת.
קראו עוד:
אתם לא תרגישו שיש עוד אחת בתוכי. אנחנו נראות בדיוק אותו הדבר, יש לנו את אותו הגוף, אותו המבט. אותו השיער, אותה ההליכה. שתינו צוחקות מאותן הבדיחות, ושתינו מתעצבנות כשמשאירים לנו פירורים של לחם על השיש במטבח. אנחנו תאומות זהות, אבל גם בתאומות זהות יש את זו החזקה שמסתירה את זו החלשה.
טוב, מספיק ללכת סביב-סביב, בואו נשים את הקלפים על השולחן. אני התאומה החזקה, נו אתם יודעים...זאת שמשדרת שהכול תחת שליטה, זאת שמחייכת גם כשקשה לה וזאת שמשתיקה את ליאת השנייה. את ליאת החלשה, העייפה, התשושה. את ליאת שלפעמים מאבדת תקווה ואין לה כוח להמשיך, כי היא לא רוצה להתאכזב שוב כשתראה את התוצאה השלילית בבדיקת ההיריון, או שיבשרו לה ששוב צריך להפסיק את הטיפולים כי יש איזה ניתוחון שצריך לעשות.
אותה ליאת רוצה להשמיע את קולה ולהגיד "קשה לי". היא לא פוחדת להודות שיש רגעים שבא לה להפסיק הכול - את הזריקות, המחשבות, הכאב, התסכול והאכזבה. זו ליאת שמבטאת את הרגשות שאני לא רוצה להרגיש.
אני לא רוצה להודות שהם קיימים בי. אני לא רוצה להגיד שלפעמים אני מאבדת תקווה, שלפעמים אני עייפה מדי ואני לא רוצה להמשיך. אני לא רוצה לספר לכם שקיים בי עוד צד, צד עצוב ומבואס. איך אוכל להיות ליאת שמרגישה שאין תקווה - וגם להיות ליאת האופטימיסטית ללא תקנה? איך יחיו זה לצד זה רגשות כל כך קיצוניים? איך אהיה עצובה וגם שמחה? איך תהיה לי מוטיבציה אם אני מרגישה כל כך עייפה? איך אפסיק הכול אם אני בעצם רוצה להמשיך ולא מוותרת?
שאלתי את עצמי שוב ושוב, עד שהגיע היום שהיה לי אומץ לענות את התשובה. היום הזה הוא עכשיו. סיפור חיי, כן, זו התשובה. התשובה היא סיפור חיי. מיום היוולדי אני שתיים בתוך גוף אחד. אנחנו, ליאת וליאת, אוהבות ושונאות זו את זו במקביל. כמו כל אח ואחות, גם אנחנו רבות וכל אחת מאיתנו רוצה להיות הדומיננטית. יש ימים שבהם אנחנו רבות מהבוקר עד הערב, ויש ימים שבהם כל אחת מאיתנו עסוקה בשלה ויש קצת שקט בבית.
לפעמים אני מתנכלת לליאת, ולפעמים ליאת עושה לי בכוונה. אבל, אנחנו תמיד נהיה זו לצד זו, נגן אחת על השנייה במסירות. אנחנו אחיות, אחיות בדם. שתינו סובלות ממצבי רוח משתנים, בוכות מצפייה בסיינפלד, ורוצות לאכול בורקס עם פינוקים באמצע הלילה. אנחנו מאשימות תמיד את ההורמונים (סוף סוף יש את מי להאשים!) ונדהמות מבן הזוג שעדיין מחזיק מעמד.
הדרך מתמשכת ולרוב אנחנו לא נראה את אותו הנוף. כל אחת מאיתנו חושבת אחרת, רואה אחרת. לכל אחת משקפיים משלה שדרכם היא רואה את העולם. לכל אחת אישיות משלה, רגשות שונים שעולים ויורדים כמו גלים. אנחנו ביחד לאורך כל הדרך, מחזיקות יד ביד. אנחנו לא יכולות אחת בלי השנייה, כמו שעצב לא יכול בלי השמחה, אופטימיות לא יכולה בלי פסימיות, צחוק לא יכול בלי בכי וייאוש לא יכול בלי התקווה.
יש בי עוד אישה ואני מפנה לה מקום, מקום לכל רגש שהיא תביא איתה. שתינו נשים בהפריה, ובסוף המסע שתינו נחבק את האימהות בשתי ידיים, נהיה שתי נשים, ליאת וליאת, שהן מכלול של רגשות. ביחד תמיד, בטוב וברע.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
