באחד מימי שלישי של חודש נובמבר 2016 יצא חן בן העשר מסניף בני עקיבא ביישוב תקוע שבגוש עציון. הוא רכב על אופניו לכיוון הבית, חבוש בקסדה. הוא עצר במעברי חצייה, ציית לכל חוקי התנועה שלמד. כשהגיע לכיכר המרכזית ביישוב, שוטר שחלף באזור ברכב משטרתי לא הבחין בו ופגע בו. חן נפל ונחבל בראשו. לא היה לו שום סיכוי. הוא נהרג במקום וזיכה את אימו בתואר הקשה מנשוא "אם שכולה".
איך קיבלת את הבשורה על מותו?
"ביישוב יש 'סמס יישובי', הודעה שנשלחת לכל התושבים כשצריך להודיע לכולם משהו חשוב באופן מיידי. שלחו סמס בנוסח 'יש תאונה עם נפגעים, נא לא להגיע לכיכר'. לא ראיתי את ההודעה הזאת אבל גדעון, בן זוגי, ראה אותה ומאוד נלחץ ממנה. הוא מיד התקשר לבת הגדולה שלנו שהייתה אז בסניף ושאל אותה האם היא ראתה את חן. היא אמרה שלא אז הוא התקשר למדריך שלו שאמר שחן עזב לפני כמה דקות. הוא החליט לנסוע בעצמו כדי לראות מה קרה. אני מודה שבאותם רגעים לא ממש הבנתי למה הוא נוסע. בתרחיש הכי גרוע לא דמיינתי שחן קשור לסמס הזה. לא הרגשתי כלום והייתי בטוחה שהוא עוד רגע ייכנס הביתה.
"אחרי רבע שעה בעלי חזר הביתה, מתנשף, עם מבט של שוק על הפנים. ישבתי בחדר עם הבת הקטנה, זוהרה, והיא שאלה אותי: 'אמא, מה קרה?!' ואני מיהרתי לומר לה 'לא, לא קרה כלום', אבל הלב שלי כבר התחיל לדפוק במהירות כי ידעתי שמשהו כן קרה. אחרי כמה רגעים הוא אמר לי: 'עדי, חן מת'. וזהו. המשפט הזה זכור לי כנקודת המפנה, זה הרגע שחילק את החיים שלי ללפני ואחרי".
את זוכרת את התגובה הראשונית שלך? את הדבר הראשון שאמרת או עשית?
"התגובה הראשונית הייתה הלם. עברה לי בראש המחשבה שהוא עובד עליי אבל כמובן שידעתי שאין סיכוי שהוא יגיד דבר כל כך נורא כבדיחה. שאלתי אותו איך הוא יודע, והוא ענה שהוא ראה אותו. שאלתי האם הוא בטוח, הוא אמר שכן. החלטתי לצאת החוצה, ללכת לראות בעצמי ובדיוק כשיצאתי, הגיעו אלינו צוות צח"י (צוות חירום יישובי) להודיע לי את הבשורה. איך שראיתי אותם חשכו עיניים. התיישבתי על המדרגות בכניסה לבית והבנתי שזהו. הילד מת. הגזירה נגזרה".
לאבד ילד
ספרי לי על חן.
"לחן הייתה נפש של אמן. הוא היה ילד מלא דמיון, סקרן, חייכן ובעל ביטחון עצמי. הוא היה טיפוס כזה. ילדים בגיל שלו כבר שורצים שעות במסכים ותקועים כל היום בטלפון, אבל זה פחות דיבר אליו. הוא אהב לשחק עם החברים שלו בחוץ וזמזם שירים של כוורת ושל נעמי שמר. השיר האהוב עליו היה 'אל בורות המים' של נעמי שמר. הוא ידע את כל המילים בעל פה והוא היה רק בן 10. בהלוויה שרנו לו את זה.
"בבית הספר הוא היה מאוד אהוב, כולם רצו להיות חברים שלו. חן לא ממש התעניין בשאלה מי מקובל ומי לא. כשהמורה שלו ניסתה לסדר את המקומות של התלמידים בכיתה, היא ביקשה מהם לכתוב בפתק ליד מי הם רוצים לשבת. חמישה-שישה ילדים כתבו אותו. והוא כתב 'לא אכפת לי'. היא הושיבה לידו את אחד הילדים הדחויים בכיתה וחן פשוט הכניס אותו לאט לאט לחבר'ה, מבלי להרגיש שזה מה שהוא עושה. הוא פשוט הפך לחבר שלו, וכשכולם ראו שהוא מסתובבים ביחד, אז הם הצטרפו. אחרי שהוא נהרג, אמא שלו התקשרה אליי ואמרה לי שהיא חייבת לי, שהבן שלי הוציא את הבן שלה מבדידות חברתית.
"בבית הוא היה ילד סנדביץ'. היו לנו אז חמישה ילדים. חן היה השלישי עם שני אחים גדולים ושניים קטנים. הוא היה הדבק שלנו: חבר טוב של האחים הגדולים, ואח גדול מאוד טוב לקטנים, בעיקר לאחותו הקטנה. שנה וחצי אחרי האסון נולדה לנו בת ושוב הייתי אמא לחמישה ילדים אבל בחישוב הכללי יש לי שישה ילדים ותמיד יהיו לי. למרות שהוא איננו, אני עדיין אמא שלו והוא עדיין הבן שלי".
איך ההורות שלך השתנתה בעקבות האסון?
"אם תשאלי את הילדים שלי, הם בוודאות יגידו שאני יותר מגוננת. בהתחלה לא הרשיתי להם הרבה דברים, אבל לאט-לאט למדתי לשחרר. ניסיתי לא לתת לטראומה לנהל את החיים של הילדים שלי. הבן שלי עכשיו בן עשרים, נוסע על אופניים. מבחינתו זה כלי להגיע ממקום למקום ולמרות שהדופק שלי על 200 כשהוא נוסע, אני לא מונעת את זה ממנו. אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו כל הזמן בצל האסון.
"לפעמים אני שומעת על הורים שכולים שמרגישים החמצה על כל הדברים שהם לא הספיקו לעשות עם הילד המת שלהם והיום הם מבינים כמה ההורות שלהם חשובה והם מבלים יותר זמן עם הילדים החיים שלהם. אני לא יכולה להגיד כזה דבר. עם יד על הלב, נתתי ועודי נותנת לילדיי את מיטב שנותיי. עשיתי עם חן מלא דברים. הוא חי עשר שנים מלאות עם הורים שהשקיעו בו. הייתי כל כולי בשבילו. חודש-חודשיים לפני שהוא נהרג הוא ביקש חופש מבית ספר. בגלל שאני לא עובדת במשרה מלאה והלו"ז שלי גמיש, אז לפעמים אני מאפשרת לילדים שלי יום כיף עם אמא, כל פעם עם ילד אחר. היה לנו יום איכותי כזה של אמא ובן. הוא ביקש לראות את הסרט 'הטוב, הרע והמכוער' ולמרות שזה סרט איטי וארוך הוא דבק בו עד הסוף. שיחקנו שבץ נא, הכנו עוגיות ביחד, לימדתי אותו מדעים ואומנות. זה היה יום נפלא ואני יכולה להגיד בוודאות שזה לא היה היום היחידי. אין משהו שאני מתחרטת עליו".
לאבד את אלוהים
בנובמבר הקרוב משפחתו של חן תציין שמונה שנים בלעדיו ושמונה שנים של מאבק עיקש לחזור לחיים. "השנה הראשונה לא דומה לשום דבר אחר", היא אומרת. "הבנו שקרה לנו משהו גדול ונורא ושהחיים נעצרו והחלטנו לזרום עם זה".
איך זורמים עם זה?
"לא הכרחנו את עצמנו לחזור מיד למסגרות ולעבודה. חזרנו ממש בהדרגה. בשלושת החודשים הראשונים לאסון היינו כולנו מכונסים בבית. בישלנו, אכלנו וראינו פרקים של 'חברים'. אני לא עבדתי בכלל, גדעון עבד קצת מהבית, הילדים לא ממש הלכו לבית הספר. הם הלכו יום כן ויומיים לא, ואנחנו לא דחקנו בהם. חמישה חודשים אחרי התאונה הגיע פסח ואנחנו הבנו מראש שזה פשוט לא יקרה. אנחנו לא נעשה את ליל הסדר בארץ עם ההורים והמשפחה המורחבת כאילו הכול רגיל - כי כלום לא רגיל. החלטנו פשוט להתנתק מהכול וטסנו עם כל הילדים לשלושה חודשים במזרח. עשינו מעין מסע גיבוש משפחתי בניסיון להתרגל למשפחה החדשה שנוצרה בעקבות האסון. רצינו לצבור חוויות חדשות, להתגבש ביחד כמשפחה של ארבעה ילדים ושני הורים.
5 צפייה בגלריה
''הבנו שהחיים נעצרו''. בני המשפחה לפני שנה וחצי, באחד הטיולים בחו"ל
(צילום: אלבום ביתי)
"היינו 24/7 ביחד. כל ערב עשינו שיחה משפחתית: איך עבר לנו היום? איך אנחנו מרגישים? בהתחלה היו המון אמוציות: התפרצויות בכי, מלא מריבות אחד עם השני. הכול נבע מתוך כאב מאוד מאוד גדול. היינו משפחה במשבר ואנחנו, ההורים, נדרשנו לנהל את המשבר הזה כי הרי אנחנו המבוגרים האחראיים. במבט לאחור, אני לא מבינה איך היה לנו כוח. איך בכלל הצלחנו לארגן את המסע הזה עם כל הלוגיסטיקה של להזמין מלונות וטיסות ואטרקציות וכרטיס למעבורת וכרטיס לרכבת וכו'.
"כשחזרנו לארץ עשינו מין ריסטארט לבית. חן ישן עם אחיו הגדול במיטה מחוברת כזו. מסרנו אותה וקנינו מיטות חדשות. כל ילד עבר לחדר שהוא לא ישן בו קודם וצבענו את כל הבית. ציירנו ציורי קיר וחידשנו קצת את הרהיטים. זה לא היה באמת שיפוץ אלא ארגון מחדש".
ה"ארגון מחדש" לא הספיק. שנתיים וחצי אחרי האסון עדי ומשפחתה עזבו סופית את תקוע ועברו לפרדס חנה-כרכור.
למה עזבתם?
"כי רצינו לשנות אווירה, לצאת מהשטחים. תקוע הוא יישוב קטן ובמקום כזה אתה ישר מתויג. היינו 'ההם שהלך להם הילד'. אני הייתי קודם כל מסכנה, אם שכולה. זה לא נובע מרוע. ביישוב דאגו לעטוף אותנו. כל השנה הראשונה לא הפסיקו להזרים אלינו אוכל ולבוא לבקר. כל הזמן שאלו 'מה אתם צריכים? איך אפשר לעזור? מה אפשר לעשות? זה מקסים אבל במקביל את מרגישה שבאים להציץ לך בחיים. כל הזמן מגששים, בודקים מה קורה, רוצים לדעת.
"עם האנשים הקרובים זה היה הכי קשה. אצלם לא קרה כלום ואצלנו הכול קרה, אז פתאום גם המפה הסוציאלית משתנה. יש חברים שהתרחקו ויש חברים שאנחנו התרחקנו מהם. פתאום את מרגישה שהקשר לא עומד במבחן, שברגע האמת אין הבנה ואמפתיה ושהתקשורת הופכת לסמול טוק שטחי ולא מספק. אני לא מאשימה אף אחד. אני פשוט אומרת שמוות של ילד זה אירוע משנה חיים והוא משנה אותם בכל הרמות. החגים לא אותו דבר, ימי ההולדת לא אותו דבר. הקשרים החברתיים משתנים וגם העבודה. אני, לדוגמה, מטפלת באומנויות ומנחה קבוצות. זאת עבודה טיפולית תובענית שדורשת כוחות נפשיים גדולים ולקח לי יותר מארבע שנים לחזור אליה. נתתי לעצמי להתאבל. עשיתי כל מיני דברים אחרים".
השכול משנה לא רק חברויות וקריירה, הוא גם מערער על תפיסת המציאות כולה. עדי שנולדה וגדלה בבתי ציוני-דתי וקיימה אורח חיים שומר מצוות, גילתה עם האסון שהיא איבדה את היכולת להתפלל.
"מבחינה אמונית היה לי משבר מאוד גדול. פתאום הרגשתי שהכול שקר, שהאלוהים שהכרתי פשוט לא עומד במבחן המציאות. ציטוטים כמו 'ארך אפים ורב חסד' ו'כמה טוב השם שומר ישראל' לא דיברו אליי יותר. אז ניסיתי למצוא את התשובות לסבל במקום אחר. למדתי בודהיזם ומיינדפולנס שנותנים איזשהו שקט נפשי".
את לא דתייה היום.
"לא, אבל הילדים שלי הולכים בדרך שחינכנו אותם כשהם היו קטנים יותר. אנחנו משפחה מעורבת ואנחנו משתדלים מאוד לכבד זה את זה. את החגים אנחנו חוגגים כהלכתם. בבית אנחנו שומרים שבת במרחב הציבורי. יש פלטת שבת, יש מיחם, אנחנו לא מדליקים אש ואנחנו כן עושים קידוש. יש שמירה על המסורת אבל אני עצמי איבדתי את האמונה באלוהים כמו שהכרתי אותו. אני כן מאמינה שיש ישות כלשהי איפשהו אבל אני לא יודעת עליה שום דבר. זה כבר לא האב הרחמן שגדלתי עליו. אין לי מושג מי הישות הזו, מה היא, מה היא רוצה ואיך היא פועלת".
לחזור לחיים
בימים אלה יוצא לאור ספרה הראשון "לרקוד בסלון" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), רומן על משפחה שמאבדת ילד, כתוב מנקודת מבטה של האם.
"הספר מבוסס על הסיפור האישי שלי. יש דברים שהם ממש אחד לאחד כמו בחיים שלי ויש דברים שלא היו ולא נבראו. הרעיון הוא לספר לפרטי פרטים מה עובר על משפחה שחווה אובדן כזה. איך נראה היומיום? איך נראה האבל? איך נראים הניסיונות לקום מהאבל? איך נראות הנפילות? איך נראה שכול אחרי עשרה חודשים, אחרי שנתיים ואחרי חמש".
מתי החלטת לכתוב ספר ולמה?
"הגעתי לזה חצי במקרה. יש לי חברה טובה שגם היא אם שכולה. היא איבדה בת בתה בת ה-13 בפיגוע חמישה חודשים לפני שחן נהרג בתאונה. באתי לנחם אותה בשבעה, ואחר כך היא באה לנחם אותי. מאז אנחנו ממש אחיות לדם. אנחנו מדברות בדיוק באותה שפה, מבינות אחת את השנייה. רצינו להעלות מופע על שכול ביחד. התקבלתי לתוכנית אקסלרטור (תוכנית עבור יזמים בתחילת דרכם) של בית אורי צבי גרינברג בירושלים במטרה לייצר ממנה מופע. כל אחד מהמשתתפים מקבל מנטור. אני קיבלתי אשת תיאטרון מוכשרת שביקשה ממני לשלוח את ההתחלה של המחזה. כשאמרתי לה שעוד לא התחלתי לכתוב אותו, היא ביקשה ממני לשלוח לה משהו כתוב אחר, 'כל דבר שיש לך', היא אמרה. מאז שחן נהרג מילאתי מחברות, כתבתי כמו שלא כתבתי בחיים שלי. זה משהו שאני יכולה להמליץ עליו לאנשים שקרה להם אסון. פשוט תכתבו, הנייר סובל הכול. רוב הדברים שכתבתי היו זבל, סתם הוצאת עצבים וכעס, אבל בין לבין גם יצאו כמה דברים יותר ספרותיים. שלחתי לה שמונה עמודים ואז היא התקשרה אליי ואמרה: 'עדי, את כותבת מדהים. קראתי ואני רוצה עוד. תכתבי עוד ותשלחי לי'. אמרתי לה: 'בסדר אבל מה בדיוק תעשי עם זה?' והיא ענתה: 'את בקלות יכולה להפוך את זה לספר'".
ובאמת הפכת את זה לספר והוא יוצא לאור בשנה שבה מאות הורים איבדו את ילדיהם.
"נכון ולכן אני חושבת שזה ספר חשוב. כשחן מת אנשים הביאו לי כל מיני ספרים שעסקו באובדן, ואז גיליתי שההיצע מאוד דל. יש ספרות מקצועית על שכול אבל את לא בהכרח תמצאי את עצמך בתוך טקסט שהוא כולו תאוריות. הספר שכתבתי מעניק לגיטימציה לתחושות של הורים שכולים. הוא מפרט את הקושי וגורם לאנשים להרגיש נורמליים, לא רק אצלם זה ככה. הוא מאפשר הזדהות והכרה בכאב ובאבל, הכרה בזה שמוות של ילד הוא דבר מרסק, מפיל, שובר לרסיסים. במקביל להכרה זו, יש את התיאור של החיים לצד זה. הוא מסביר איך מתרוממים מהתהום. אני רוצה להראות את האנטי גיבור, אדם מהשורה שנאלץ להיות גיבור בעל כורחו וכן, זו גבורה יומיומית. אנשים נושאים עד יומם האחרון כאב עצום בגודלו, כאב גדול בהרבה ממה שאדם מסוגל להכיל ועם זאת, הם חיים".
במקביל לספר היא הוציאה לאחרונה את השיר "השיבם" שהלחין דניאל סולומון. "אם רואים את המילים, חושבים שכתבתי אותו אחרי שהתחילה המלחמה, אבל האמת שכתבתי אותו הרבה לפני, לחן".
שאלה אחרונה, קשה אך מתבקשת: מה קרה לנהג?
"זה מאוד עצוב, מקומם ומכעיס אבל לא קרה איתו כלום. הוא יצא שלם ובריא ועזב את המשטרה. למרות שערערנו בלי סוף, התיק נסגר".
