מכתבים ליום המשפחה בצבא. עפרי בת השבע כותבת לאימא שלה, רב סרן ל', ברכה ליום המשפחה ומספרת על המדים וה"בומים" שמפניהם היא מגינה עלינו, איילת מברכת את אביה, מפקד עוצבת סיני תא"ל דדו בר כליפא, ומשתפת במורכבות לצד הגאווה בו, ואביטל, אשתו של מג"ד סיירת גבעתי מספרת על כישורי המטבח של מי שאכל שנים בחדרי אוכל - משבחת את נשות הלוחמים.
עפרי בת השבע הלומדת בכיתה ב', אחותן הגדולה של אורי וקרן, כתבה לאימא שלה רב סרן ל': "לאימא שלי יש עבודה מיוחדת, היא משרתת כקצינה בפיקוד דרום במרכז האש", כותבת עפרי בת השבע, לומדת בכיתה ב', אחותן הגדולה של אורי וקרן, "העבודה של אימא היא להגן עלינו מה'בומים' שלפעמים שומעים. בשנה שעברה אפילו שמענו אותם בבית. לפעמים, אימא הולכת לעבודה בשעות מאוחרות, ולפעמים גם אפילו בארוחת הערב.
"פעם אחת בראש השנה, אחרי שסיימנו לאכול, אימא פתאום הגיעה עם המדים שלה ואמרה לנו שהיא צריכה ללכת לעבודה. לאימא יש בגדים מיוחדים לעבודה - היא לובשת מדים. זה ממש מיוחד ואין לי בכיתה עוד ילדים שהאימהות שלהם גם לובשות מדים. אני מאוד גאה באימא שלי, אני יודעת שהיא שומרת על האנשים בישראל ועלינו, ושהעבודה שלה חשובה".
קראו עוד:
איילת בר-כליפא בת ה-16 וחצי, בתו של תא"ל דדו בר כליפא - מפקד עוצבת סיני, כתבה לאביה: "אבא יקר שלי. המפקד הפרטי שלי, שלנו. אתה הלוחם האישי שלי, אתה אבא שנלחם כל יום למעני, למען אימא והמשפחה. למען המדינה. אז מה דורשת ממך המלחמה הזו? בעיניים שלי, עיניים של ילדה בת 16 וחצי, המלחמה הזאת דורשת למצוא את הכוחות לתת לכולם, וגם ללמוד להיתרם מאותה נתינה לא פחות. זה לתת נשיקת להתראות, חצי מתוך שינה, אם בכלל הגעת הביתה ללילה, ואז לצאת ולעזוב את שגרת המשפחה - עד שניפגש בפעם הבאה. אולי היום, אולי מחר, אולי בסוף השבוע. אולי, בעיקר אולי".
"היופי בעיניי הוא שגם כשאתה נלחם מחוץ לבית, אתה חלק מאוד דומיננטי בתוך הבית. ובבית יש מלחמות נוספות, שמקבלות פנים וזוויות שונות. אחת מהן היא על הזמן, הדקות והשעות איתך. גם אם הן בודדות, אתה מוודא שכשאתה נוכח - זה יהיה משמעותי ובלתי נשכח. ובזה אבא, אתה מנצח בגבורה ובעוז.
"נכון, יש המון קשיים. אם הבנתי, האסטרטגיה שלך היא לזהות אותם, ולנסות לפרק כל קושי וקושי. מהדברים המינוריים ביותר לעמוקים ולמורכבים, ויש מהכול בחיים. נכון, אין מתכון מושלם, אך לדעתי ההצלחה חייבת לעבור דרך החלטה, שאם אתה בבית - זה עם המשפחה שלך. וגם כשצלצלו מהחמ"ל, מהחטיבה או מהאוגדה, זה יהיה רק לשיחה דחופה. אז אני רוצה להודות לצה"ל, על מורכבות גדולה שהמערכת הציבה בפניי בלי בחירה ובצורה עקיפה, דרך דם מדמי, ושגרמה לי להעריך עוד יותר את האבא המדהים שלי. אבא שאני מעריכה כל כך את הגבורה שלו.
"אבא שוויתר לא אחת על אסיפת הורים, או מסיבת סיום, אך בכל רגע נתון וגם כשהוא לא לידי, אני יכולה לשמוע את קולו מהדהד ומייעץ בעבורי. ואם ממש נתקעתי, אני מתקשרת. מקסימום הרלשי"ת תענה, גם היא לפעמים מייעצת".
אביטל גונן, אשתו של מפקד סיירת גבעתי (מג"ד סיירת גבעתי), סגן אלוף אריאל גונן, כתבה: "נשאלת השאלה - איך זה להיות אשת מג"ד? אז האמת היא שזה מורכב מהמון רגעים טובים, מצחיקים, עצובים ושמחים - וגם לא מעט רגעים מאתגרים. להיות אשת מג״ד זה שבעלך מרגיש כמו גורדון רמזי , אפילו שהוא מצליח לקלקל אפילו אורז (שם קודם מים ולא מבין למה זה יוצא כמו דייסה), וכשזה קורה הוא תמיד שולף את קלף 'כבר 16 שנים שאני אוכל בחדר אוכל' ומכין לנו טוסט (גם קצת שרוף..).
"להיות אשת מג"ד זה שאחרי שבוע ללא שינה, כשהוא מגיע הביתה - הוא לא ישתמש בצמד המילים 'אני גמור', מתוך ההבנה שמאז הלידה גם אני לא ישנה. ואצלנו בבית שינה היא מותרות. ולצד כל הרגעים המאתגרים שחיים כאלה מביאים, יש המון רגעים מאושרים:
"כשרואים את הבת מופתעת ומציגה את אבא בגאווה עצומה כשהוא מגיע לקחת אותה מהגן, וכששואלים אותה במה אבא עובד היא אומרת בביטחון - 'אבא בצבא, עובד בלשמור על כולנו'. ואז הצבא הופך פתאום למוחשי כשאנחנו נוסעים לבקר אותו בבסיס בסוף השבוע. כשכל חייל שהיא רואה ברחוב על מדים, הוא חייל שנמצא תחת אבא, כשמנצלים כך סוף שבוע אחר שאפשר וממלאים אותו בחוויות ובטיולים.
"נכון, אבא לא כל יום בבית, אבל הוא נוכח בכל רגע. כמו שיש סיפור לפני שינה - יש גם שיחת וידאו לפני שינה. זו הדרך שלנו, ואלה החיים שבחרנו יחד. אני שמחה וגאה בדרך הזו, שהיא מורכבת, מספקת ומגבשת אותנו לתא משפחתי מיוחד, שמאמינה שרק מי שחי חיים כאלה יוכל להבין את הייחודיות ואת תחושת השליחות שיש לנו בתור משפחה.
"יום המשפחה הזה הוא זמן לציין לשבח את אותן הנשים שמתמודדות עם האתגרים הרגילים של חיי משפחות הקבע, שהתעצמו בתקופת הקורונה. אלה שהתמודדו עם המכשול הזה ונתנו לבני הזוג את המקום השקט לעשות את העבודה שלהם על הצד הטוב ביותר".ב
